דורי, יצחק

בנם של לאה ואליהו. נולד ביום י' בתשרי תשי"ט (24.9.1958) בבית החולים "הדסה" בירושלים. אח צעיר לברוריה. איציק – זה היה שמו בפי כול – גדל והתחנך בירושלים. ברוריה אבידור אחותו סיפרה שאיציק היה ילד צייתן,למעט כשההורים היו יוצאים בערב והוא לא הסכים שהם יזמינו בייביסיטר אלא דרש שאחותו תשמור עליו.בהלוויה סיפרה ברוריה: "וכשהתעוררת בלילה ובכית – ישר אל מיטתי זינקת, ואותך הרגעתי עם סיפור וליטוף. וכשהייתי גדולה יותר החלטתי שמורה אהיה, ולכן בכל יום בשעות הצהריים (כשאימא ישנה) אותך לימדתי קריאה וכתיבה. וכך, כשנכנסת לכיתה א' ידעת קרוא וכתוב, ואני צהלתי משמחה – הצלחתי עם התלמיד הראשון… ומאז למדת ולמדת ולא הפסקת… עד היום. עוד ועוד… כי אתה צריך להספיק לגמור גם את הדוקטורט". איציק למד בבית הספר היסודי "ארלוזורוב" בירושלים ובתיכון "בית חינוך" בעירו. בתקופת התיכון היה חניך בתנועת "השומר הצעיר", אחר כך מדריך, והצטרף לגרעין "נופר" שהיה מיועד לקיבוץ מצר – קיבוץ השוכן ממזרח לחדרה. בפברואר 1977 התגייס לגדוד 50 של הנח"ל במסגרת הגרעין. בתום טירונות במחנה 80 וחצי שנה בהיאחזות הנח"ל כישור, המשיך איציק לקורס מ"כים (מפקדי כיתות), אותו סיים כחניך מצטיין, המשיך במסלול נח"ל ויצא לקורס קצינים. את שירותו הסדיר סיים כמפקד מחלקה. במסגרת שירותו במילואים שימש כמפקד פלוגה וכסמג"ד (סגן מפקד גדוד) בדרגת רב-סרן, בגדוד 920 חרמ"ש (חיל רגלים משוריין). במהלך שירותו לחם במלחמת שלום הגליל. בשנת 1981, בתום שירותו הצבאי, החליט איציק שאת ביתו יקבע בקיבוץ מצר שכל כך אהב, והוא התקבל כחבר. בחופשותיו הִרבה לטייל בארץ, לצלם, ואף נסע לטיולים ארוכים לאיטליה, לצרפת ולהודו. היה לו ידע עולם רחב ומעמיק. החל מ-1985 מילא במשך חמש שנים תפקיד של רכז גרעינים במחלקת הגרעינים של "השומר הצעיר" בתל אביב. חבריו להדרכה סיפרו: "היכולת של איציק לראות בגדול הייתה מדהימה. 'עזוב את הפרטים הקטנים, תסתכל על התמונה הגדולה בראייה כוללת,' היה אומר, תוך חיוך ורצון להושיט עזרה". איציק, שאהב ללמוד, נרשם בשנת 1990 ללימודי התואר הראשון במכללת בית ברל במסלול משולב: לימודי ארץ ישראל לתעודת מורה דרך, ולימודי חינוך בלתי פורמאלי במסלול החברתי-קהילתי. מירב, חברתו ללימודים, סיפרה: "אהבת לטייל, הכרת כל אבן וכל סיפור והעברת את ידיעותיך בדרכך המרתקת והייחודית… קינאתי בך על הזריזות, ועל היכולת לשבת בלילות כדי לסיים כל מטלה על הצד המעמיק והאיכותי ביותר". בתום לימודיו, בשנת 1994, עם תואר ראשון ותעודת מורה דרך בידו, היה איציק למחנך בשכבה הבוגרת, רכז טיולים וחבר ההנהלה במוסד החינוכי "מבואות עירון". במקביל ריכז את קליטת הצעירים בקיבוצו. בעת לימודיו בבית ברל הכיר איציק את תמר, אף היא סטודנטית. לאחר טיול משותף בן חצי שנה במזרח הרחוק הם החליטו להינשא, ובקיץ 1997 הקימו את ביתם במצר. "… מתחת למעטה הקשיחות הסתתר לו אדם רגיש, אוהב, מפנק, טוב ועדין," סיפרה תמר, "איציק ידע להפתיע ביום הולדת עם עוגה ונרות על חומות ירושלים, או בשליחת זר פרחים ענק באמצע ארוחת בוקר במוסד, ובכך מצהיר בפניי ולעיני כל הסובבים על אהבתו אליי". בִּתם יעל נולדה במרס 2000 ואיציק היה לאב גאה ואוהב, שפינה את הזמן בסדר יומו העמוס כדי לבלות בבית עם רעייתו ובתו. הערצתו אותן נראתה לעיני כול. "היה תמיד כיף לראות את שניהם יחד משחקים ומשוחחים," סיפרה תמר, "איציק, שהיה מפקד בצבא ואדם מוביל בעבודתו, היה בבית אדם שיתופי ומתחלק במטלות הביתיות המעצבנות, ומיותר לציין שהיה שותף מלא בגידולה של יעל". בשנת 2000 פנה איציק ללימודי התואר השני בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. פרופסור יוסי בן-ארצי, שלימד את איציק אמר: "זכיתי להכיר אדם מיוחד ומקסים, תלמיד מן הסוג המשובח שכל מורה מייחל לו – קפדן, סקרן, מעמיק, רציני, מכבד את זולתו ואת סביבתו ומשרה אווירת לימודים ורוח טובה באשר הוא…" את עבודת הגמר שלו לתואר כתב על "מיקומה של האוניברסיטה העברית בירושלים בעיצובה של ירושלים כבירת מדינת ישראל בעשור הראשון". בקיבוצו ארגן איציק טיולי "אקסטרים", הוא הכיר כל פינה בארץ לרבות ירושלים על רבדיה השונים, וידע לאתר את אתרי הטיול הטובים ביותר. כשחבריו ובני משפחתו יצאו לטייל, הם נהגו להתייעץ איתו. עודד קציר, מורה לשל"ח (שדה, לאום, חברה) וידיעת הארץ סיפר: "הוא ידע המון, הוא היה איש ארגון מצוין, אך בראש וראשונה היה אדם. אדם שמח ואופטימי, אדם עם חלומות ותוכניות… אדם שהיה ידיד אמיתי, אדם שידע לתת ולקבל… איציק היה איש מעמיק בכל דבר שלמד או תכנן, אדם שקבע לעצמו מטרות והגיע אליהן אחת לאחת, בדרך כלל הרבה יותר מהר מאשר כל אחד מאיתנו. ההספק שלו היה מדהים… מצב הטיולים וארגונם היה בכי רע. לא הייתה תוכנית טיולים מסודרת ולא היו כללים והוראות. בשנות עבודתו במוסד הוא שקד למסד את כל הנושא… ו'סגרנו' את תוכנית הטיולים לשנים הקרובות… העניין המשותף שלנו קירב אותנו אחד לשני. בהתחלה הייתי קצת מסויג, הופיע בחור חדש שיודע הכול בכל דבר, מלא ביטחון עצמי ומרגיש כדג במים… לאט לאט נרקמה בינינו הבנה רבה… יצא לנו לנסוע ולשוטט הרבה ביחד ברחבי הארץ בהכנת מסלולים לטיולים שנתיים, לטיולי אביב, טיולי פנימייה, טיולי מועצה, סיורים בירושלים, טיולי בר-מצווה, ימי שדה בשל"ח ועוד… החוויות הכי חזקות שנשארו לי הן… דווקא השעות שלאחר יום ההדרכה הקשה שבהן יושבים סביב המדורה, עוזרים אחד לשני להקים את האוהל, השיחה הרגועה לאחר המקלחת בחדר באכסניה. העברת חוויות, תכנון היום הבא וארגונו. התרגשות מצמח קטן במדבר, גשם שוטף או זחילה במערת מסתור, רחצה בברֵכה או מפל. כל השמחות הקטנות הללו הצטברו לחוויה גדולה". שלומית לוטם חברת הקיבוץ כתבה לזכרו: "אהבתי והערכתי אותך מיום שהגעת למצר מירושלים, לפני כעשרים ושש שנים. מההתחלה גילית מעורבות בחיי הקיבוץ. היית איש עקרונות, אהבת לטייל… הכרת כל אבן וכל פינה וכל שיח. תיבלת את הסבריך באגדות, ומבוגרים וילדים כאחד, היו רצים אחריך בשקיקה לשמוע את מוצא פיך. אין אדם שלא הכיר אותך והעריך אותך על ידיעותיך הרבות." איציק היה מוערך מאוד במצר ובתום לימודיו בשנת 2001 מונה למזכיר קיבוץ. הוא האמין בשינויים וקיווה שבתור מזכיר יצליח להוביל את הקיבוץ בדרכו. בריאיון לעלון מצר בינואר 2002 אמר: "אני רואה את מצר ממשיך להתקיים ככפר עִם איכות חיים גבוהה… את איכות החיים הזו נבטיח באמצעות הפרטת מירב תחומי חיינו, העברת האחריות לפרנסה לחבר ודרך שיתוף בתחומי הבריאות, ההגנה הסוציאלית, החינוך והתרבות… החברים, החום שהם מקרינים והרצון להיות יחד למרות הקשיים, הם רק חלק מהגורמים שבגללם בחרתי להיות פה… אופטימי? ללא ספק, ולמרות כל הקשיים". ובהזדמנות אחרת אמר: "קיבוץ ללא אמונה בדרך וללא אמון בין חבריו, ראוי שיסגור את שעריו ויפזר את חבריו. זה המוטו שלי…" אילנה קיפר, המלווה של מצר מטעם התנועה הקיבוצית, אמרה לאחר מותו: "רק שבוע קודם ישבתי עם איציק, בנצי, דני, דורון ואסתי כדי לדבר על השינוי ועל עוצמת אי ההסכמה שהייתה, וזכרתי את הנחישות של איציק להתקדם הלאה…" בספטמבר 2002 יצא איציק בראש משלחת מטעם בית ספרו למסע בפולין. המסע הביא לידי ביטוי את יכולת הארגון הנפלאה שלו ואת אהבתו לטיולים, אך היה זה בשבילו גם מסע של חזרה לשורשים, למקומות שבהם גדלה אמו ועברה את אֵימֵי השואה. במכתב שכתב לחוברת המסע סיפר על כך: "… לקול צלילי פעמוני הכנסייה שנשמעו ממרחק, התבוננתי בחלקת היער והרגשתי קצת ממה שעבר עליה". חוברת סיכום המסע של המשלחת לפולין הוקדשה לזכרו. ביום ראשון בערב, 10 בנובמבר 2002, מיהר איציק לחזור מישיבה במוסד החינוכי לתורנות שמירה במצר כחבר בצוות הכוננות. באותה שעה הסתנן מחבל חמוש לשטח הקיבוץ והחל במסע קטל. כשנשמעו היריות מכיוון חדר האוכל מיהר איציק לאזור הירי, ושם ליד מחסן הנוי ארב לו המחבל, פתח באש, פגע באיציק והרגו. עוד שתי נשים ושני ילדים נהרגו באירוע הרצחני. רב-סרן יצחק (איציק) דורי נפל בפיגוע בקיבוץ מצר ביום ה' בכסלו תשס"ג (10.11.2002). בן ארבעים וארבע היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוצו מצר. הניח אחריו אישה ובת, אם ואחות. תמר, רעייתו, אמרה: "… חיינו חיים מלאים ומאושרים, שנגדעו בשיאם…" ובהספד במלאות שנתיים למותו שיתפה את הציבור: "מאז שהלכת כבר כלום לא אותו הדבר. חסרונך ניבט מכל פינה. והכאב עדיין חד. היית כל כך משמעותי בחיי. כל כך דומיננטי ונמרץ שהאין הוא עצום והמחיר כל כך כבד שלא ניתן לתארו במילים… בוכה על אובדן האהבה, החברות והאינטימיות שהיו בינינו. איבדתי משענת איתנה ויחד עימה את תחושת הביטחון שהסבה לי נוכחותך. איבדתי את אביה של יעל ילדתנו היחידה. וכל כך כואב לי שאינך זוכה לראות אותה מתייפה ומתבגרת. באותם רגעים גורליים ואכזריים שאיבדנו אותך נגוזו גם חלומות ותקוות לעתיד…" כתבה ברוריה, אחותו של איציק: "…כשדיברנו על פוליטיקה ראיתי אותך אופטימי, תמים ועקשן, שרואה ומאמין שיהיה טוב ושהשלום קרוב. ולכן אני לא מאמינה שאתה איננו, ושאתה לא תראה את החלום… לכשיגיע. אני נפרדת ממך כאן. היית אחי הקטן בשנים וגדול בחיים. תנוח על משכבך בשלום, אח יקר". עוד אמרה ברוריה: "ידו המכוערת של טרור נתעב פגעה בך, אחי. איש אמיץ ומופלא, סלע יסוד שנחצב בנופי ארץ ישראל והווייתה. כל מסכת חייך הקצרים הייתה שזורה באהבה לארץ הזו, לקיבוץ, למשפחה. ובשם אהבה זו רצת קדימה כמו מפקד שלא מפקיר את חייליו, יצאת קדימה להציל נפשות – ונפלת. אנחנו חסרים אותך, אחי. אנחנו מתגעגעים ללהט שלך, לחיתוך הדיבור, להתלהבות, ליכולת החזקה שלך לעמוד מול כולם ולהביע את שלך… אני מתגעגעת לחיוך הממזרי שלך, לשיחות של שבת בבוקר, רק אתה ואני…" דבי ברא"ס, רכזת חינוך, סיפרה: "במפגש האחרון שהיה לי עם איציק בצהרי יום הפיגוע, שמעתי ממנו את המשפט שמלווה אותי עד היום: 'משבר לא יוצרים, כשקורה משבר מתמודדים איתו' – וזה מה שעשיתי". "שנתיים חלפו וחסרה לי השיחה והדיבורים שחלקנו ביחד," כתב אורי תומר, רכז חברתי ב"מבואות עירון", "שיחות על דברים ברומו של עולם או ברומו של המוסד… שיחות שבהן יכולתי להעלות את כל ההתלבטויות שיש לי לגבי סיטואציה מסוימת בלי לחשוש, וגם אם לא תמיד הסכמנו בכל הדברים – תמיד דעתך הייתה ברורה, חותכת ומנומקת, כך שגם אם רציתי לא יכולתי להישאר אדיש כלפיה… ובכלל דעתך ודמותך, כאחד שידע מה הוא רוצה מעצמו, עם דרך וחזון – כל כך חסרה… מתגעגע… אל החספוס, החיוך המבויש בזווית הפה, החיוניות, ואל השהייה במחיצתך. בשהייה איתך תמיד הרגשתי שאני מתקרב יותר אל עצמי, אל איך שהייתי רוצה לראות את עצמי במראה – כאדם שלא מפחד להתלבט, לחשוב, לחשוש, אך בסופו של דבר להחליט ולקחת אחריות על ההחלטה שלי אחרי שבדקתי אותה מעוד זווית אחת לפחות… איתך…" רונן דורי, מנהל המוסד החינוכי "מבואות עירון", ציטט משירו של ח"נ ביאליק: "… קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶה, / וְשִירַת חַיָיו בְאֶמְצַע נִפְסְקָה; / וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ – / וְהִנֵה אָבַד הַמִזְמוֹר לָעַד…" והוסיף: "לאיציק היה מזמור של מנהיגות… של נשיאה באחריות, יוזמה, חתירה להישגים. למרות שהעיניים שלך איציק מצמצו בזמן שדיברת, היה לך דיבור מלא אומץ, עוצמה וחדות… שילוב מדהים של קשיחות ולעתים אף אטימות עם רוך וחיוך…" אסתי ברינדט, חברת קיבוץ מצר ובת גרעין "נופר" וחברת המשפחה, כתבה: "היית אדם הרץ למרחקים ארוכים, לקחת כיוון, מסלול, מטרה והלכת עד הסוף. דברים לא היו אצלך חד-פעמיים… היית אדם שהסתכל תמיד קדימה, מה אפשר עוד לעשות, במה אפשר להתקדם, אלו תוכניות אפשר עוד לתכנן". ועוד: "מכל דבר ניסית לעשות יותר ולשפר. גם אם חייך היו קצרים מדי, הם היו מלאים, נמרצים, חדורי אמונה, אוהבים וממצים בכל התחומים שאהבת, בנית ופעלת בהם". מירב מגן מוסטקי ופנינה אמויאל משה, שהכירו את איציק מלימודי התואר הראשון, כתבו עבודה לתואר שני בנושא מנהיגות בארגונים, ובה ניתחו את דמותו של איציק לפי תיאוריות מנהיגות שונות. בעבודה הן מפרטות את הדוגמה האישית שנתן, את יכולת השכנוע שלו, את נכונותו לקחת סיכונים, את הכריזמה והביטחון העצמי שלו. בסיכום עבודתן הן מסכמות את הישגיו והצלחותיו וכותבות: "איציק דורי היה מנהיג אפקטיבי ומשמעותי". פעילויות הנצחה חינוכיות שונות נוסדו ומתקיימות לזכרו: חבריו פרצו נתיב לזכרו – שביל מאנדרטת מג"ב (משמר הגבול) לעין ארובות, בתוך השטחים החקלאיים של עין עירון. תלמידים מ"מבואות עירון", החלו לבצע בעין ארובות עבודות ביוטופ, עבודות גמר וכמובן סיורי של"ח. טיול פנימייה נערך לזכרו של איציק. קבוצת "החברים של איציק" יזמה חפירה ארכיאולוגית קהילתית בתל אסור, כפרויקט חינוכי לזכרו של איציק, בשיתוף המועצה האזורית מנשה ואוניברסיטת חיפה. התלמידים והחופרים שמעו לפני יציאתם לשטח את סיפור חייו ומותו של איציק