דורון, עמיחי

עמיחי, בן שרה ויעקב, נולד ביום כ"ג בניסן תשי"ב (18.3.1952) בתל אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי בבית-הכרם בירושלים ואחרי-כן סיים את לימודיו בפנימייה הצבאית שליד גימנסיה הרצליה בתל-אביב. הוא היה תלמיד מעולה ואהב ללמוד. לקראת מבחני הכניסה לפנימייה הצבאית היה עליו לשפר את כושרו הגופני ולשם כך החל לרוץ מספר קילומטרים מדי בוקר בבוקרו. ואמנם בתחילת הלימודים עמד בכל המבחנים, כנדרש. האימונים הגופניים בפנימייה הצבאית היו קשים, אך עמי מעולם לא התלונן ולא סיפר על קשייו. תמיד היה חיוך נסוך על שפתיו והוא היה חוזר ומדגיש כי "אין בעיות". הוא העריך מאוד את המאמץ הכספי שעשו הוריו כדי לאפשר לו ללמוד בפנימייה ועשה מאמצים רבים כדי להוכיח כי אמנם הוא ראוי לכך. מטבעו היה צנוע מאוד ומעולם לא התפאר בהישגיו, שכן סיים בהצטיינות את הלימודים במגמה לאלקטרוניקה בגמנסיה "הרצליה". עמיחי גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1970 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורסים מקצועיים, לרבות קורס תותחני טנקים וקורס לקציני שריון, וסיים את כל הקורסים הללו בציונים מעולים. עמי נהג להתייחס אל הטנק כאל חפץ אישי קרוב. הוא היה מדבר על טנקים, החזיק בכיסיו חלקי טנקים ואף רכש מכספו צבעים, כדי לקשט את הטנק "שלו". השריון היה בשבילו דרך חיים ומטרה בפני עצמה והוא היה מפקד מסור ודואג לחייליו וקצין אהוב על מפקדיו ועל פקודיו כאחד. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה עמיחי סגן-מפקד פלוגת טנקים באזור רמת הגולן. יחידתו השתתפה בקרבות הבלימה, שתכליתם הייתה למנוע את התקדמות הסורים באזור בוקעתה. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), יצא לחלץ שני צוותי טנקים, שנשארו בשטח שנכבש על-ידי האויב. תוך כדי תנועה קדימה, הבחין בטנקים סורים, שחולפים לידו, אף-על-פי-כן המשיך במשימתו, וחילץ בקור רוח ובתושייה רבה את הצוותים וגרר את הטנקים לעבר כוחותינו. במהלך הלחימה נפגע הטנק שלו, אך הוא נחלץ והמשיך להילחם מטנק אחר. אחר-כך נפגע ונהרג מפגיעה ישירה בקרב ליד החרמונית. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. לאחר נופלו הועלה עמיחי לדרגת סרן והוענק לו עיטור המופת. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "על מותו של עמי לא ניתן למצוא נחמה. נמצא נחמה בצורת מותו ובשעותיו האחרונות, שעות שבהן גילה אומץ רב והוכיח כי ספג את כל מה שהושקע בו מילדותו, במשך כל שנות חייו".