בן נאוה ויהודה (טומי). נולד ביום כ"ח באב תשל"ז (12.8.1977) בקיבוץ להב. אח ליערה בת הארבע וללליב בת השנתיים. בהיותו בן שנתיים וחצי, נולדה אחותו שני. זהר היה תינוק גדול ויפה, שערו שחור ועיניו אפורות, ולו כפות ידיים גדולות וגומת חן בלחי השמאלית. ילד רגוע ונוח אשר מספר חודשים רק בחן את העולם ולאחר-מכן החליט גם קצת להתנועע. ימי הינקות עברו עליו ללא אירועים חריגים, פרט לדלקת ריאות קשה בגיל חצי שנה, ממנה החלים בעזרת עשר זריקות פנצילין. זהר היה ילד סקרן ומתעניין. כבר בילדותו גילה תבונת כפיים וחריפות שכל בצד כושר ריכוז, קואורדינציה מצוינת ואופי מופנם. בגיל צעיר לימד אותו אביו לקרוא, והוא קרא הרבה, אהב משחקי הרכבה, גידל בעלי-חיים, שיחק כדורגל, למד לנגן בפסנתר והשתתף בחוגים שונים לילדים מחוננים. הימים – ימי הלינה המשותפת, וזהר היה הצעיר בקבוצתו, קבוצת 'שיקשק'. לאחר שש שנות לימודים בקיבוץ להב, עבר עם קבוצתו למוסד החינוכי 'מבואות הנגב' שבקיבוץ שובל, בית-ספר תיכון עם פנימייה, יחד עם ילדי הקיבוצים הסמוכים ולאחר-מכן גם עם ילדי להבים, היישוב הקהילתי הסמוך. שם למד במגמה הריאלית, שיחק כדורעף, ניגן בגיטרה ושלח ידו גם בכתיבה לעלון המקומי. נטל חלק בפעילויות הפנימייה השונות והיה חבר בתנועת 'השומר הצעיר'. לקראת סיום כיתה י"ב נסע עם כיתתו לפולין ולפראג. למרות שלא השקיע מאמצים רבים מדי בלימודים, היה זהר, הודות לכישוריו הטובים, תלמיד מצטיין אשר סיים את בית-הספר עם תעודת בגרות מעולה, מתוגברת בכל המקצועות הריאליים. את תקופת לימודיו מסכם מחנכו במלים: "אתה, זהר, שייך בעצם לעולם אחר, של שקט, של למידה והתעניינות, של פתרון בעיות בדרך של הבנה, של מחשבה-תחילה ושל ויתור… לא היית מהדברנים הגדולים, אבל כשהיה לך מה לומר ידעת למצוא את הבמה… זהר, אתה עם השקט שלך, עם התבונה שלך והחיוך הזהרי שלך הצלחת תמיד לפתוח לבבות, למסור מסר שאפשר לסמוך עליך ולהצהיר: 'אני קיים וקבלו אותי כמו שאני על הטוב והרע שבי'." בגיל הנעורים גילה זהר את המחשב, והיתה זו אהבה ממבט ראשון. הוא השקיע שעות רבות ולא חסך מאמץ בלימוד עצמי בתחומי המחשב השונים: כתיבת תוכנות, אינטרנט וכמובן גם משחקים. לא היה ספק שיבחר בכיוון זה גם בהמשך חייו. כך, למשל, כתב כעבודת הגמר בבית-הספר תוכנה לניהול רפת עגלים לבשר בקיבוץ שובל, בצד פרוייקטים קטנים יותר, כמו תוכנה לספריית וידאו או לפתרון חידות 'אותיות ומספרים' בעיתונים. ככלל, זהר אהב אתגרים אינטלקטואליים כגון תשבצי היגיון וספרי מדע בדיוני. היה לו טעם משלו במוסיקה וחוש הומור מיוחד. עד היום נכנסים מבקרים רבים לאתר האינטרנט שהקים ואף שולחים לו מכתבים. לקראת גמר הלימודים התלבט זהר בקשר לעתידו הצבאי והחליט להירשם לעתודה הקרבית. הוא עבר בהצלחה את הבחינה הפסיכומטרית, התקבל ללימודי מחשבים ומתמטיקה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע ואף קיבל מלגת הצטיינות לתלמידים חדשים. שנה אחת למד באוניברסיטה ואז החליט להפסיק את לימודיו ולהתגייס. בקיץ 1996 התגייס זהר לצה"ל והוצב ביחידת 'ניצן' של חיל-המודיעין. הוא עבר את מסלול ההכשרה והיה לתצפיתן. הוא שירת בתפקיד זה ושהה בלבנון במשך שלוש תקופות. ביום ט"ו בתשרי תשנ"ט (5.10.1998) נפל זהר בקרב בלבנון. בירידה האחרונה מהקו, במהלך חג הסוכות, התפוצץ מטען חבלה שהונח בידי מחבלי החיזבאללה ליד שיירת צה"ל בעיירה חצביה. מן הפיצוץ רב-העצמה נהרג זהר, והוא בן עשרים-ואחת. עימו נפל סמ"ר מגן פרידמן. זהר הובא למנוחות בבית-העלמין בקיבוץ להב. הותיר הורים ושלוש אחיות. במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "זהר סימל עבורנו את היכולת לשאול שאלות ולהגיע לאמת, תוך ביטוי של חכמה וצניעות משולבות יחד. בתקופת שהות הצוות בלבנון שימש זהר כמפקד. זהר ביצע את משימותיו בצורה הטובה ביותר, תוך גילוי בגרות, הקפדה על אוזן קשבת לחיילים וכחבר שניתן לבטוח בו בשעות הקשות. כך נזכור את זהר, צנוע ובעל שקט נפשי, בצד חכמה וכמובן החיוך התמידי שעליו הקפיד." העיתונות סיקרה בהרחבה את נסיבות האסון והאירה את דמותו של זהר. במלאות שנה לנפילתו הוציאה לאור משפחתו של זהר חוברת זיכרון הכוללת תמונות מתחנות חייו השונות, קטעים מתוך היומן המשפחתי וקטעים שכתב זהר וכן מכתבים ושירים שכתבו לו קרובים וחברים. אחד החברים כתב לזכרו: "בחתיכות הפאזל שמרכיבות את חיי / חסרה חתיכה אחת חשובה / חתיכה כזאת שתמיד מחייכת / ושתמיד שמחה להגיש עזרה. / כל פעם שאני מרכיב את עצמי מלמעלה / נשאר חור שחור בחתיכה התשיעית מלמטה / ולא משנה כמה שאנסה למצוא חתיכה דומה / היא תמיד תישאר אחת ויחידה." חבר אחר כתב: "להתחיל מכלום/ ולהגיע לאי קיום הזה, לתחושת האין,/ לחבר חצאי זיכרונות וחולשות וקנאה ובדיחות/ לאסוף רסיסי אהבה/ לאיש שנפסק באמצע/ ולמצוא חן בעיניו/ כי הסיפורים והחוויות ממשיכים לספר לו את עצמם/ גם כשההד חלש או לא מורגש/ עדיין החלקים ממנו שנשארו בתוכי/ מתמרדים ורוצים להמשיך ולחיות/ מבקשים אותך כאן איתנו/ זבובים השוחים בעיסת המרק של המציאות/ איתנו בחיים."
