דוקטורי, משה (“מושי”)
בן שלום ושדרה. נולד ביום כ"ו באייר תש"ח (4.6.1948) בבגדד בירת עירק. בשנת 1951 עלתה המשפחה ארצה. משה למד בבית-הספר היסודי "מעיינות" ובבית הספר התיכון "גלבוע" בבית-שאן. משה התבלט בהשיגיו, הצטנע במעשיו והיה אהוב על חבריו. היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד" והיה מדריך בה. לפני גיוסו לצה"ל הצטרף לגרעין "מצער" בכפר רופין במסגרת של"ת. בספטמבר 1965 גויס לצה"ל ושירת בנח"ל הוא השתלם בקורסים לצניחה, חבלה ומפקדי כיתות. השתתף במלחמת ששת הימים ברצועת עזה ולחם בגזרת רפיח. הוא השתתף בפעולות צבאיות נוספות, חלקן מעבר לקווי האויב, כמו פיצוץ בארות המים בקלקיליה וכן במבצע כארמה שם גם נפצע. בערב פסח הגיע משה לחגוג עם הוריו את ליל הסדר וצריך היה לסיים את חופשתו רק כעבור יומיים, אך למחרת ליל הסדר הפסיק את חופשתו ארז את חפציו ושב לבסיס כדי למלא את מקום חברו במשמרת כפי שהבטיח לו על מנת שחברו יוכל להיות בבית בחג. מיד עם חזרתו לבסיס, הצטרף למרדף אחר מחבלים בבקעה, בשובו מפעילות זו כתב מכתבים למשפחתו ולחברתו (אותם לא זכה לשלוח). באותו ערב, אור ליום ט"ז בניסן תשכ"ח (14.4.1968) הוזעק שוב לפעולה נוספת נגד מחבלים שאותרו והסתתרו במערות הג'פטליק. על פעולה זו פיקד משה וכאשר נתן את פקודת ההסתערות הוא נפגע מאש המחבלים ונהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. הותיר אחריו הורים ותשעה אחים ואחיות. זכרו של משה מונצח בבית יד לבנים בפתח-תקוה מקום מגורי הוריו, באנדרטת הבקעה שמו חקוק בין הנופלים, כמו כן הוקם ע"י חבריו מועדון נוער עובד ולומד על שמו בבית שאן ולידו אנדרטה המעוצבת ככנפי צניחה המסוככים על תמונתו. בשנת 1976 שיכלה המשפחה בן נוסף, דוד, שנפצע במלחמת יום כיפור ונקבר לצד אחיו הצעיר משה, בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. כמאמר הכתוב: "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)
