דומב, רועי (דומבי)
בן רות ואברהם. נולד ביום כ"ו בשבט תש"ל (2.2.1970) בתל אביב. החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'מגד', המשיכם בחטיבת-הביניים ע"ש דובנוב וסיימם במגמה הגיאוגרפית בבית-הספר התיכון ע"ש אוסטרובסקי ברעננה. בילדותו שיחק ב'הפועל' רעננה והפועל כפר סבא, והתאמן בנבחרת הכדורגל המחוזית במכון וינגייט כשוער וכשחקן פעיל ודומיננטי בקבוצה. את כל זמנו הקדיש למשחק הכדורגל. חבריו תיארו אותו כטיפוס מיוחד. לבבי, צוחק, 'חתיך' וסימפטי. בחור נמרץ, שופע אופטימיות מדבקת, מרכז חברתי. דמות שאי-אפשר להתעלם ממנה. רועי גרם תמיד לסובבים אותו להרגיש נוכחותו, לאהוב את הנחישות שבו ולשמוע את מה שיש לו לומר – וכך הוא ייזכר תמיד. בתחילת חודש אוגוסט 1988 גויס רועי לשירות חובה בצה"ל והתנדב לחטיבת גבעתי. בתום הטירונות עבר קורס מ"כים וקורס מש"קים של חיל ההנדסה והוצב בפלוגת ההנדסה החטיבתית פלהח"א. מפקדיו העידו כי היה מפקד בלב ונפש, מקצועי, יסודי, בעל גאוות יחידה, ששאף תמיד להיות הראשון. רועי אהב את תפקידיו בחטיבה והאמין בצדקת דרכו בלב שלם. אהוב מאוד על חבריו, פקודיו ומפקדיו. נועם, חברו ליחידה, סיפר: "מיד נוצר בינינו איזה שהוא 'קליק', אני חושב שבגלל התכונה של רועי להשרות סביבו אווירה של נוחות, איזו רוח שלווה שתמיד נתנה לי הרגשה נוחה. הוא אף פעם לא היה כופה עצמו על אחרים. היה לי פשוט כיף לשבת ולקשקש איתו על כל הנושאים שבעולם. אחד הדברים שבלטו בשיחות היה הקשר עם המשפחה, הדאגה והאכפתיות. אמא ואבא לא היו רק הורים אלא גם חברים". ביום י' בכסלו תשנ"א (26.11.1990) נפל בקרב בלבנון, בהיתקלות עם חוליית מחבלים. עימו נפלו עוד ארבעה חיילים – יובל ויינשטין, גיא טל, אמנון קדמון וגד מיינפלד. רועי הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברעננה. הותיר אחריו הורים, אח – איתי, ואחות – עינת. בן עשרים היה בנופלו. לאחר נפילתו הועלה רועי לדרגת סמ"ר. במכתב התנחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: "רועי שימש דוגמה אישית, הן כאדם והן כמפקד, דאג מאוד לפקודיו, חרוץ ומקצועי בתחום תפקידיו. נערץ היה על חבריו בפלוגה". שר הביטחון שלח איגרת ניחומים למשפחתו. אגודת הסטודנטים היהודיים ברומא נטעה לזכרו עץ באחד מיערות קק"ל. משפחתו הוציאה לזכרו חוברת, ומדי שנה מתקיים לזכרו של רועי משחק כדורגל הנושא את שמו, בין קבוצת הנוער 'הפועל רועי' הקרויה על שמו, לבין קבוצת הנוער 'הפועל' כפר-סבא. מתוך שיר שכתב אביו, אברהם: "וכך נודע / כי אל קרבה בא. / בא אדמתה / כאוהב אהובה. / נפל הפרח / בסתיו נשר עלה / צהוב מאדים לו / ומשחיר עד קצה. / גם זרע נטמן / ומרקיב עד הנץ. / אך פה קרה להפך / שהפרח נטמן / ורקב עד אין קץ".
