דולב, רן נתן

בנם השני של ורד ויורם. נולד ביום י"ד בטבת תש"ן (11.1.1990) בחולון. אח לאמיר וניב. את שמו קיבל רן מאחיו הבכור אמיר ואליו התווסף השם נתן על שם סבה של אימו שנספה בשואה. לסבתא אני היה רן הנין השני, והיא אהבה אותו מאוד. רן היה תינוק שקט ונוח. כשגדל תמיד נשאר ליד אימא, צייתן ורגוע. סבא שמואל וסבתא חנה שמרו עליו לעתים קרובות, לקחו אותו לגן המשחקים. כשהיה רן בן ארבע וחצי נולד אחיו הקטן ניב, ורן קיבל את התואר ילד "סנדוויץ" או "שוקולד". מובן שהוא הפך זאת ליתרון, ובתחכומו ובחינו זכה במלוא תשומת הלב – הן מהוריו הן משני אחיו. מצעירותו ידע רן להשיג את מה שרצה, ואף הצהיר: "אין דבר שאני רוצה להשיג ואני לא יכול". בגן חובה התגלה כישרון הציור שלו והיצירתיות שלו. הוא הרבה לצייר את גיבורי הילדות מסדרות הטלוויזיה שאהב, וסיפר לאימו על אודותיהם בדרך לגן. את לימודיו החל בבית הספר "משה שרת" בחולון. בכיתה ב' נרשם לחוג כדורסל ב"הפועל חולון", ועם הזמן הלכה וגברה אהבתו למשחק. בחטיבת הביניים "זלמן ארן" נרשם למגמת כדורסל והמשיך במגמה גם בתיכון "קריית שרת". רן שיחק בתפקיד רכז ומספר שנים כיהן כקפטן הקבוצה במסגרת הליגה של "הפועל חולון". היה לו ידע רב בסטטיסטיקות בספורט, הוא הבין באסטרטגיות ובטקטיקות, בעיקר בכדורסל. רן היה שאפתן, שחקן נלהב, שנא להפסיד ועשה הכול כדי להיות תמיד הכי טוב וראשון בכול. הוריו הסיעו אותו למשחקים, צפו בו משחק, ולפעמים הסבים הצטרפו. אביו צפה איתו במשחקי כדורסל בארץ ובחו"ל, למשל בפיינל פור בפריז. באותו מטוס נסעה גם קבוצת "מכבי תל אביב" ורן הצטלם עם השחקנים, אסף חתימות וכרטיסי כניסה, ומהם הכין אחר כך אלבום. רן היה קשור מאוד לאימו, כבר מגיל צעיר הוא סיפר לה בגילוי לב על כל מה שקורה לו, וכך לאורך כל גדילתו והתבגרותו. הוא העריך ואהב מאוד את אמיר אחיו הבכור, שמח לקבל ממנו הדרכה ורעיונות, במיוחד לפני השירות הצבאי ובמהלכו. עם ניב, אחיו הצעיר, בילה בטורנירים סוערים של כדורסל ושל כדורגל. רן היה ילד חברותי, בעל קסם אישי, מנהיג שידע לסחוף אחריו את כולם. הייתה לו אישיות כובשת וכריזמטית וכל אחד שהכיר אותו – מיד התחבר אליו. בין חבריו הוא כינה את עצמו בראשי התיבות של שמו באנגלית: RD. מיכל אברג'יל, חברתו ללימודים, כתבה: "במשך שנתיים היית חברי לספסל, אותו חייכן שמסרב לשבת בשקט בשיעור, לכתוב ולהקשיב ולמרות זאת מצטיין. מצטיין בכל דבר שרק התקרבת אליו. בלימודים, בכדורסל, בצבא… כמה חוויות מדהימות עברנו ביחד … הטיולים השנתיים, הימי הולדת, המסיבות וכמובן שיחות הנפש … רני, תודה לך על מה ומי שהיית בשבילי, תמיד תישאר חלק ממני". בר בוארון חברו הטוב מגיל שש, ליווה את רן בכל שלבי החיים, והציע לו שיתגייסו יחד למודיעין שדה ויישארו קרובים גם בשירותם הצבאי. רן הסכים והם שירתו באותה פלוגה כל משך ההכשרה. בר אמר לזכר חברו הקרוב: "היית החשוב לי מכול וידעת את זה … ידעת עליי הכול ואני עליך". ב-17 בנובמבר 2008 התגייס רן לחיל מודיעין השדה והפך ל"חייל מורעל, מכוון מטרה", סיפרה ורד אימו. "הוא נהנה מההווי שנוצר שם, יצר חברויות, אהב את התפקיד, נהנה מהקושי ומהאתגר". בטירונות הצטיין והתבלט. רן העריך את הסמל אוהד גראוב, וראה בו מודל לחיקוי. בניגוד למקובל – הציע רן את עצמו לתפקיד הקשר שלו. אוהד סיפר שלמעשה בחר בו עוד לפני שהציע את כישוריו. היותו חייל טוב ובכל זאת חוצפן או נועז – עמדה לטובתו. אבל אוהד לא זיכה את רן בתואר "קשר סמל", אלא אחרי שעמד במבחן והוכיח מוטיבציה גבוהה, רצון עז ויכולת פיזית. גם בתקופת שירותו הצבאי המשיך רן לשמור על אותו קשר גלוי וקרוב עם אימו. הוא דאג לסבא ולסבתות, שאל והתעניין, אהב וכיבד אותם. בכל סוף שבוע שיצא מהבסיס ביקר אצלם או שוחח עימם בטלפון – שיתפם בחוויותיו והרגיעם. בתום תקופת ההכשרה נשלח לקורס מ"כים, ולאחר הקורס מילא תפקיד כלוחם איסוף ומפקד בצוות תצפית בגזרת הר דוב על גבול הלבנון. מפקדיו רכשו לו הערכה רבה והוא נשלח לתפקיד נוסף בתור סמל מחלקת טירונים בפלוגת ההכשרות בבית הספר לאיסוף קרבי בבסיס סיירים. בשמונת החודשים שמילא את התפקיד הוא פרח, גילה יוזמה רבה, אחריות ומסירות. לרן היו שיטות חינוך מיוחדות ותרגילי חישול קשים. מעולם לא השמיע את אותו נאום פעמיים, כי אהב להמציא מחדש, לגוון במסדרי הבוקר ובמסדרי הכוננות. סמלים אחרים חיקו אותו ולמדו מרעיונותיו. הוא היה אנרגטי, קשוח ודרש הרבה מחייליו, וככל שהחיילים התקדמו בהכשרה – דרישותיו המקצועיות עלו. "תפקיד זה מילא רן על הצד הטוב ביותר," כתב מפקד היחידה, סגן-אלוף אייל רוסו, "תוך שהוא מגלה הצטיינות יתרה; ועל כך הוענקה לו תעודת הערכה. … רן פעל בנחישות להכשיר תחת פיקודו מחזור לוחמים מקצועי יותר, איתן ובעל ערכים מוצקים ומושרשים יותר. מפקדיו, עמיתיו וחייליו מעידים כי פעל ללא לאות, לילות כימים, להצלחת ההכשרה מתוך דאגה אמיתית לחיילים עליהם פיקד. משסיים רן את ההכשרה, שובץ שוב על פי בקשתו בתפקיד בגזרה מבצעית כרב-סמל פלוגתי של פלוגת האיסוף הגזרתית … בתקופה הקצרה שבה מילא את תפקידו, כחודש וחצי לערך, הצליח רן להוביל לשינוי עמוק בעבודתה של מפקדת הפלוגה, להגיע לתוצרים מרשימים בעשייה, כאלו שהוגדרו לו וכאלו שהבין שמצופים ממנו. רן היה עצמאי בביצוע תפקידו … השכיל לשלב בין מילוי המשימות באופן אחראי ורציני לבין יצירת אווירה טובה בקרב הסובבים אותו". בר ערמון שירת עם רן בפורום סמלים של פלוגת ההכשרות, וסיפר שכבר כרב-טוראי התנהג רן כמפקד: "נחוש וצמא לידע, ולהוט לסיים את הקורס כדי להפוך למפקד-על, אחד שכל חייליו ירצו להיות כמוהו. … רואה ומתכנן חודשים קדימה … להכשרתם של אלו שיהפכו להיות מעריציו הגדולים ביותר". אור סלומון כתב: "הספקתי לקבל ממנו עצות מקצועיות רבות, וניתן היה לראות כי הוא רואה בפרק ההכשרה של חיילים חדשים תקופה משמעותית וחשובה בחייו. הוא דיבר רבות על החינוך שיש להנחיל להם, ועל הצורך בהתנהלות הכוללת דוגמה אישית. מעבר לכך שהיה מפקד מצטיין, רן היה בראש ובראשונה אדם נפלא". רבים בצבא קראו לרן "דולב" במלעיל. בעיני חייליו היה רן הסמל הנערץ והמוערך שתמיד כיבדו. מודל לחיקוי. מחייך, עוזר, אוהב לעבוד, ליזום ולתרום. הוא היה סמכותי, בעל קול חזק, נוכחות ויכולות פיקוד מרשימות. הוא השקיע בחיילים וידע לפרגן. רן טבע את חותמו בכל מקום. גם חיילי הפלוגה שלא מהמחלקה שלו למדו ממנו, מהתבוננות בפעולותיו. רבים כתבו דברים לזכרו ובהם הודו לו על ההקשבה, על העצות בכל שיחה, על העשייה. רן הותיר רושם של מפקד שאפתן ודבק במטרה. הוא נתן תחושת ביטחון שיש על מי לסמוך ויש מי שידאג למה שחסר. רן בנה את "פינת הסמל" בסדר מופתי. הוא הכין בבית שרטוט והסבר מדויק איך היא תיראה, הכין מראש שבלונות לצביעת הארגזים, לבנים לריצוף ורפסודות. הפינה של רן הייתה יצירת אומנות. השלמות בכל דבר בחיים הייתה חשובה לו. הכול היה חייב להיות סימטרי ומדויק, הציוד מסודר בצורת חי"ת והאוהלים מתוחים. רן ניחן ביופי פנימי וחיצוני כאחד. ידע להתחבר ולהתחבב על כל אחד ולהעניק אהבה לכל הסובבים אותו. תמיד היה אהוב ומוקף בחום של בני משפחתו, חבריו וחברתו בשלוש השנים האחרונות – בר. רן שיתף את בר חברתו בכל פרט מחייו הצבאיים. הוא אמר עליה שהיא ריככה את ליבו והכניסה שלווה לחייו ברגעים קשים: "אנשים יכולים לשנות אנשים. והיא שינתה אותי ואני אוהב אותה". רן היה בעל חוש הומור ושמחת חיים. אהב מוזיקה וסרטים, דאג לארגן את החבר'ה לצאת ולבלות בפאבים, במסיבות וכמובן – בחוף הים. אהב לעשות שטויות, אבל תמיד במידה. חבריו מספרים שלא ישכחו את השיחות הליליות, את הצחוק והחיקויים, את הכנות, את הדאגה ואת הרצון שלו לעזור. מפקד הפלוגה נתנאל נחמיה נזקק לרס"פ (רב-סמל פלוגתי) דומיננטי בגדוד "שחף", חרוץ ומוכשר שיהיה מספיק חזק להתמודד עם אתגרי הפלוגה. צבי, המ"פ הקודם של רן, המליץ עליו, ומיד כשהגיע הרגישו בשינוי לטובה בפלוגה. המ"פ נתנאל נחמיה סיפר: "תמיד אעריך אותך ואת מי שהיית. … הרגשתי ביטחון בך וסמכתי עליך בצורה מוחלטת. לא מעט אמרתי לך שאני מרוצה ממך ומאיך שאתה מפקד על המפל"ג, ופשוט נוכחתי לראות שיפור משמעותי בפלוגה ובתחושת החיילים … כל כך היה לי טוב איתך. היו לי הזכות והכבוד לפקד עליך ולצידך". רן עצמו לא היה מרוצה מהתפקיד. הפער הגדול שבין האחריות המוטלת על הסמלים לבין סמכותם הפיקודית הפריע לו. כשבר חברו עמד להשתחרר אמר רן: "אני כבר עשיתי את כל מה שחייל יכול לבקש. הייתי מפקד עמדה, הייתי סמל טירונים ועכשיו לא נשאר לי יותר לאן לשאוף". רן רצה להשתחרר, אבל לא חיכה למועד השחרור. הוא שם קץ לחייו. סמל ראשון רן דולב נפל בעת שירותו בחג הפסח, ביום ט"ו בניסן תשע"א (19.4.2011), בן עשרים ואחת היה בנפלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בחולון. הותיר אחריו הורים ושני אחים. אמיר אחיו סיפר על המוני המנחמים שהגיעו לבית המשפחה בשבעה הארוכה שנמשכה שבועיים: "עבור כל אחד ואחת מהם, אתה היית סמל – סמל של אושר, של אהבה, של ערכים, של חברות אמיתית וטהורה, של משפחה. … יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד לך. תחושת ההחמצה שורפת בגרון. ההחמצה על מי שיכולת להיות. ההחמצה על האח שאיבדתי. ההחמצה של אותם רגעים שלא חווינו ולעולם לא נוכל לחוות". אביו יורם אמר: "רן בני האהוב, אני עומד מול המצבה שלך ואני לא מאמין שלא אראה שוב את החיוך המקסים והממזרי שלך, את העיניים היפות הבורקות, אני כבר מתגעגע לסיפורים שלך מהצבא ולשיחות שלנו על ההווה והעתיד, על כדורסל וכדורגל … אהבת לאכול איתי במסעדות ורצוי סטייק אנטריקוט. … אהבת מאוד את המשפחה המורחבת והמצומצמת, לא היה יום שלא דאגת להתקשר הביתה מהצבא … גם בשעות מאוחרות בלילה אחרי פעילות מתישה לא ויתרת והתקשרת. … אין יום שעובר שאנחנו לא חושבים עליך … והכאב והשאלות לא מרפים…" בחלוף שנה הספידה אותו אימו: "רעש חזק הרעיד את השקט של יום החג. ברגע הכי בטוח – בחדרך בבית. לא על הכביש, לא בזמן פעילות בצבא, לא ביציאה למועדון … אתה בחרת לסיים את חייך בבית שאהבת, בין המשפחה שלך שאהבה אותך ללא סייג. אני אומרת בחרת, במידה שהקדשת לזה מחשבה – אולי לא עד הסוף. אולי לא התכוונת ורצית רק לבדוק. אבל כנראה שבאותו רגע לא ראית כל אפשרות אחרת – ניסית והצלחת יותר ממה שבאמת תכננת. … למה האמנתי כשאמרת שאתה בסדר ושלא אדאג. … חלק מהתשובה טמונה אולי במשפט שסיכם את השיחה שלנו – השבת לי שהמפקד שלך יודע ושדיברת איתו וביקשת ללכת לקב"ן. לזה חיכיתי יחד איתך, בזה בטחתי … מתת מוות מיותר לחלוטין. זה לא היה צריך לקרות. היית ילד עליז ושמח, אהוב ומקובל. לכל מקום שהגעת ידעת והצלחת להתחבר ולהתחבב כמעט על כולם. לא אהבת לריב ולהתווכח. היה לך חוש הומור וידעת גם להיות רציני כשצריך. אהבת את החיים והם אהבו אותך. היית גם רגיש – כנראה רגיש יותר ממה שהראית. … נהניתי להיות אימא שלך. שיתפת אותי בכל כך הרבה דברים וניסיתי לקחת חלק במה שאהבת". מפקדיו, חייליו וחבריו הרבים, שעברו כברת דרך עם רן – נותרו מזועזעים עקב נסיבות מותו. חבריו חשו את אובדנו כאח, כי רן ידע לחזק ולתמוך ברגעים הקשים, עם אכפתיות ללא גבולות ואוזן קשבת. רן היה חבר שידע להעריך ולכבד את כולם, ללמד, לאהוב, לצחוק ולהיות רציני כשצריך. עידן חתוכה ספד לו: "לא איבדתי חבר, אני איבדתי אח גדול שרק לימד ולימד אותי, היית לי ממש מודל לחיקוי בכל שלב שעברנו ביחד … עשר שעות לפני המקרה התקשרת אליי ואמרת לי שאתה מתגעגע, איחלת לי חג שמח ואמרנו שניפגש … דיברת איתי על העתיד, היית תמיד אומר לי שאתה רוצה להיות ברמן ולעשות פסיכומטרי … נעמה לי אהבתך יותר מאהבת נשים!" עינב זבידה סיפרה: "תמיד חייכת, תמיד היית חיובי, תמיד עודדת, ותמיד ידעת מה להגיד ברגע הנכון ובזמן הנכון … הלכנו לים ודיברנו על הכול … אתה אמרת לי שיהיה בסדר והאמנתי בזה … תמיד הענקת ביטחון לכל הסובבים שלך, הענקת אהבה בלי סוף, שמחה … כולם אהבו אותך אהבה אין סופית, אהבה ללא תנאים". ליאור שמש, בת דודתו של רן, כתבה: "… ביום העצמאות עשינו על האש… מה שאתה הכי אהבת… תמיד היינו יושבים ביחד ומעבירים חוויות … אתה היית הכי קרוב אליי במשפחה, היית ה-חבר ה-כי טוב שלי. …. היית האח שלי הגדול, השפעת עליי כל כך, לקחת אותי למלא מקומות, טיילנו במלא ארצות … בכל רגע נתון הייתה חשובה לי הדעה שלך, והעצה שלך. … כל כך אהבתי אותך!" אתר אינטרנט הוקם להנצחתו: https://sites.google.com/site/dolevran/home חבריו עידן חתוכה ואור סלומון הקדישו לזכרו את המסע המכין כומתה, סיפרו לחייליהם על רן, ובסוף המסע כולם עמדו דקת דומייה לכבד את זכרו.