בן איטה ויעקב. נולד ביום כ"ז בניסן תשי"ב (22.4.1952) ברחובות. הוריו, ניצולי ההשמדה, התגוררו במושב בית גמליאל ושרגא היה בן בית בשדות המוריקים ובמרחבים העצומים שהקיפו את המושב ובהם נהג לרוץ ולהשתובב. שרגא החל ללמוד בבית-הספר היסודי שבכפר. בילדותו היה נער צנום וקטן ואמו נהגה לומר לו: "שרגא'לה, הן ככה לא תגדל ולא תוכל להיות קצין בצבא". אף-על-פי שבמרוצת השנים צמח וגבה, תמיד התייחסו אליו בני המשפחה כאל ילד שברירי, שצריך לגונן עליו. מבית-הספר היסודי עבר שרגא לבית-הספר התיכון-חקלאי כפר בתיה ברעננה. בתום לימודיו התיכוניים, למד שנה אחת במכללה להכשרת מורים לחינוך גופני בגבעת וושינגטון, הפסיק לימודיו והתגייס לצה"ל. שרגא היה תמיד עליז, חביב ושמח ותכונות אלה הקנו לו חברים רבים, שנהנו להיות בחברתו ולעשות מעשי קונדס ושובבות, אולם כאשר מעשים אלה עברו את גבולות הטעם הטוב, היה שרגא קוצף ונוזף בהם. הוא אהב ספורט, שיחק כדורעף ורץ ריצות מרתון. במרוצת הימים, בעת היותו בצבא, כאשר אחותו אתי עברה להתגורר באילת, התמחה שרגא בשחייה ובצלילה והרבה לצלול בחופי אילת ודי-זהב (דהב). לקראת הגיוס לצה"ל קיבל דחיית גיוס כי חשב להשתלב בעתודה האקדמית, אך החליט לתרום קודם כל את חלקו בהגנת המולדת. שרגא גויס לצה"ל באוקטובר 1971 והוצב בחיל הרפואה. הוא עבר קורס חובשים, קורס חובשים בכירים, קורס צניחה וקורס קצינים ומילא שורה ארוכה של תפקידים רבים ומגוונים. הוא היה, בין השאר, קצין ארגון רפואה, קצין הדרכה, עוזר ראש מדור הדרכה, ראש מדור מבצעים, קצין אג"ם, מפקד מתקן אימונים, ראש ענף תורת אימונים ועוד. על מדיו התנוססו בגאווה כנפי צנחן, אות השירות המבצעי ואות מלחמת יום-הכיפורים. בד-בבד עם תפקידיו הרבים, עלה שרגא בסולם הדרגות והגיע לדרגת סגן-אלוף. מפקדיו לא חסכו מלות שבח על הצורה שבה מילא שרגא את תפקידיו: "קצין מעולה;" "קצין עצמאי מאוד, מקצוען בעבודתו, נענה לכל משימה, מסוג הקצינים שכדאי לקחת לקרב;" "קצין מסור ואחראי, בעל יכולת פיקודית, מתנדב למשימות;" "קצין אמין והגון;" קצין מבטיח ומקובל מאוד;" "מנוסה וחרוץ בתפקיד אותו הוא ממלא, יוזם ודוחף גם מעבר לנדרש". את רעייתו קרן הכיר בתקופת שירותו בחיל הרפואה. הזוג קבע את מקום מושבו במושב בית גמליאל ונולדו להם שני בנים ובת – עודד, קובי ורונית. תוך כדי שירותו הצבאי עסק שרגא גם בפעילות ציבורית: הוא היה חבר ועד המושב ונציג המושב במועצה האזורית חבל יבנה. הוא היה בעל אוהב ומסור לרעייתו ולבני משפחתו. היה לו חוש הומור, שהתבטא בכתיבת שירים הומוריסטיים. גם כאשר נתגלתה אצלו מחלת הלוקמיה, שקיפדה את חייו, לא איבד את חוש ההומור וכך כתב באחד משיריו: "יצאתי מלבנון ללא פגע / אבל מצאו אצלי נגע //… הניתוח הצליח? אני שואל / כן, יוצא מן מהכלל תודה לאל // רגל שמאל חלשה מעט, חוסר תחושה וצליעה / הם מחיר ההצלחה / מרתון לא ארוץ יותר //… ניסע לדרום-אפריקה למשפחה / עם הילדים לחופשה." כן כתב יומן ובו תיאר בצורה קלה אך כואבת, את העובר עליו. ביום ט"ו באייר תשמ"ז (14.5.1987), נפל סגן-אלוף שרגא בעת שירותו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי ברחובות. משמר הכבוד הורכב כולו מחובשים קרביים. השאיר אחריו רעיה, שני בנים ובת, אם ואחות – אסתר. במכתב התנחומים למשפחה השכולה, כתב קצין רפואה ראשי: "הכרתי את סא"ל שרגא דויטש בתחילת דרכו בחיל הרפואה… גם ברגעים הקשים ביותר התבלט שרגא בקור רוח, שלווה והומור דק, אשר לא נטשו אותו גם בנסיבות הקשות ביותר. שרגא קשר את גורלו עם משפחת חיל הרפואה… בחיל דאג תמיד לפיתוח וטיפוח כושרם של החובשים הקרביים ובכל תפקידיו הקדיש שרגא לילות כימים למען כוננותן המבצעית והמקצועית של יחידות חיל הרפואה". במושב בית גמליאל הוקם לזכרו גן שעשועים הנושא את שמו ובני משפחתו וחבריו הוציאו לאור חוברת לזכרו.
