גדעון, בנם של אלה ולאיוש (לודוויג), נולד ביום י"ד באב תרפ"ז (12.8.1927) בווינה בירת אוסטריה. למד בבית ספר עממי ובגימנסיה. וינה הייתה מרכז להשכלה יהודית ולספרות עברית ובה התרכזה התנועה הציונית בראשיתה. היהודים מילאו תפקידים חשובים בתרבות המקומית והעולמית, היו בהם סופרים, מוזיקאים ואנשי מדע נודעים כבנימין זאב הרצל, זיגמונד פרויד וסטפן צוייג. במחצית שנות השלושים של המאה העשרים חיו בעיר כ-170,000 יהודים. האנטישמיות המודרנית קנתה לה אחיזה רחבה בקרב תושבי וינה. הווינאים קידמו בברכה את סיפוח אוסטריה לגרמניה שהתרחש במרס 1938, ורדיפות היהודים שהתחוללו בעיר היו אכזריות ביותר. כבר במאי 1938 נעצרו 2,000 אינטלקטואלים יהודים וגורשו למחנה דכאו. מאז, היו ההתנפלויות הליליות והגירושים למעשה שבשגרה. מצבם הכלכלי של יהודי וינה הורע, וכ-43,000 מהם הפכו לנתמכי סעד. מוסדות הקהילה היהודית עסקו במתן עזרה סוציאלית, וניצלו כל הפוגה בין הפרעות והגירושים למאמץ ההגירה ולארגון החיים. ועד הקהילה פתח קורסים להכשרה ולהסבה מקצועית ובהם למדו כ-45,000 חניכים. עם השתלטות הנאצים על וינה הופסקו לימודיו של גדעון בגימנסיה. בתקופה שעוד ניתן היה לעזוב יצאה משפחתו מאוסטריה, ועם זרם המהגרים הגיעה להונגריה, שם המשיך גדעון בלימודיו. גם החיים בהונגריה לא היו קלים. הונגריה הייתה למדינת חסות של גרמניה, וככזאת אימצה את חוקי הגזע והטילה הגבלות על היהודים שבשטחה. כבר ב-1938 נחקקו בהונגריה שורה של חוקים אנטי-יהודיים בדומה ל"חוקי נירנברג". מקיץ 1939 נלקחו הגברים היהודים לפלוגות "שירות העבודה" של הצבא ההונגרי, ורבים מהם נספו. עם השתלטותה של גרמניה הנאצית על הונגריה בשנת 1944 הוחמר מצב היהודים והוטלו עליהם גזרות והגבלות. במסגרת תכנית "הפיתרון הסופי", שקיבלה היבטים מעשיים באפריל 1944, הועברו יהודי הונגריה לגטאות, ובמאי החלו השילוחים למחנה ההשמדה אושוויץ. בשנת 1943 ניטל גדעון מבני משפחתו ובמשך שמונה חודשים שירת ביחידה הררית של הצבא הגרמני. משנתבררה יהדותו, סולק מבית הספר לקצינים והוחזר להונגריה. כעבור זמן קצר היו גדעון ומשפחתו בין המגורשים למחנה המוות. הוריו ואחותו נספו שם, והוא עצמו הועבר למחנה הריכוז בוכנוואלד שבקרבת העיר ויימר – אחד ממחנות הריכוז הגדולים בגרמניה. ימים קשים ועינויי תופת עברו עליו, אך גדעון שרד וזכה לראות בבוא השחרור בידי צבאות בעלות הברית. גדעון שב לווינה ולמד באוניברסיטה שני סמסטרים בפקולטה לכימיה. בשנת 1946 הוסמך כאופטיקאי, ובמשך כשנתיים עבד במקצועו. מיד לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל החל גדעון את דרכו לארץ. הוא עבר את כל שלבי עלייה ב', הגיע ארצה בראשית שנת 1948 ונשלח על ידי הבריטים למחנה מעצר בקפריסין. גדעון היה מהמעטים אשר הצליחו להימלט מאי הגירוש, ובסוף שנת 1948 הגיע לארץ בסירת דייגים. זמן קצר לאחר בואו, בינואר 1949, התגייס לצה"ל. שירת בגדוד 62 של חטיבה 6, היא חטיבת "עציוני" (חטיבת "ירושלים"). מפקדיו הכירו ביכולותיו הגבוהות, והוא הועבר לחיל המודיעין והוצב ביחידת מיפוי. גדעון שאף ללמוד ולהתקדם, ולאחר שנתקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים ביקש להשתחרר מהצבא. בקשתו אושרה והוא עבר לירושלים ולמד כשנה בחוגים מתמטיקה ופיזיקה. בסוף דצמבר 1950 החליט לחזור לצבא ולחתום לשירות קבע, על מנת שיוכל לממן את המשך לימודיו האקדמיים. גדעון התגורר ברמת גן והחל בשירות. הודות לנתוניו הגבוהים ולניסיונו הצבאי נשלח בסוף שנת 1951 לקורס קצינים. במסגרת קורס הקצינים התאמנה היחידה בשטח אש בגבעת אולגה. ב-2 בינואר 1952, בשעת האימונים, התפוצץ רימון במאגר התחמושת שבמטווח. גדעון נפגע אנושות מרסיסים, ובטרם הובהל לבית החולים עוד הספיק להעביר למחלקתו דברי פר?דה: "מסור לחבר'ה שאל תרפינה ידיהם, חזקו ואימצו והמשיכו לבצע המשימה". לאחר יומיים של ייסורים קשים, ביום ו' בטבת תשי"ב (4.1.1952), נפטר גדעון מפצעיו. בן עשרים וארבע שנים במותו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה. מדברי ההספד שנשא מפקדו של גדעון: "שקט היה, נחבא אל הכלים ובלתי מתבלט… מה הופתעתי להיווכח כיצד אדם רפה גוף חיצונית הנו חזק אופי ורוח פנימית. מה אמיצה ומאופקת הייתה התנהגותו נוכח כאביו האיומים…" החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
