דויטש, בנימין

בן ברנה ויעקב, נולד בשנת 1927 בעיירה סלוטינה, צ'כוסלובקיה. היה ילד שקט וחביב על הבריות. ימי נעוריו, עד פרוץ מלחמת- העולם השנייה, עברו עליו ב"חדר" שבעיירתו. בזמן המלחמה נספו הוריו באושוויץ. בנימין נשאר בבודפשט עם שתי אחיותיו וכתום הקרבות נלקח על-ידי חיילי הבריגדה היהודית לאיטליה, שם הצטרף לתנועת "הנוער הציוני" ולמד בשקידה את השפה העברית. מכתביו משם היו מלאי געגועים לארץ, וצער ועלבון על מעצרם של מנהיגי היישוב בלטרון, לאחר "השבת השחורה" (29.6.1946). הוא עבר טלטולים בים, בתנאים קשים, עד שהגיע לחוף הנכסף באוניית-המעפילים "שבתי לוזינסקי". ליד אשדוד, לפני הגיע האנגלים למקום, קפץ הימה מעל סיפון האונייה, שחה כמה מאות מטרים והובא למקום-מבטחים כשהוא חולה בדלקת-הריאות. לאחר שהבריא הצטרף לאחד הקיבוצים ועבד בנגרות. בסוף 1947 היה בין ראשוני המתגייסים. תמיד חזר על אמרתו: "שמעתי כי בין הלוחמים הערבים נמצאים נאצים וברצוני לנקום את דם הורי". כשסירבו לגייסו בשל ראייתו הלקויה, לא השלים עם הגזירה עד שהצליח להצטרף לשורות הלוחמים בחטיבת "גולני". ערב ההפוגה הראשונה נפצע ברגלו במשלטי סג'רה. חזר צולע לגדוד, כי לא רצה לשכב עוד במיטה, ופעל כאפסנאי בחטיבתו. כשנודע לו שהחטיבה עוברת לנגב, דרש לשתפו במבצע "חורב" ומילא באומץ-לב תפקיד חשוב שהוטל עליו בעת לחימת החטיבה בגזרת רצועת עזה. ביום ב' בטבת תש"ט (3.1.1949), ימים אחדים לפני הפסקת-האש, נפל בעת הפגזת אויב באזור נירים. נקבר בגבולות. ביום ט"ז באב תש"ט (11.8.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת- יצחק.