דויד, לוי

בן יצחק ושרה. נולד ביום כ"ח באלול תרצ"ב (29.9.1932) בעיירה חרלו אשר ברומניה. למד עד סוף כיתה י'. בעיירה נפתח קן "השומר הצעיר" ולוי היה בין ראשוני המשתייכים לו. עבד בהתלהבות ואחרי כמה שנים של פעילות ב"קן" הצליח להיכלל ברשימת העולים לארץ ב"עליית-הנוער". יחד עם אחיו הקטן הפליג מקונסטנצה בסוף 1947 ומה גדולה היתה שמחתו, כי חלומו נתגשם והוא ראה את חופי-הארץ לנגד עיניו. האנגלים גילו את המעפילים והגלום לקפריסין ושם שהו כחדשיים. בינתיים חלה האח ונלקח לבית-החולים אך מהוריו חשך דאגה ולא הודיע להם; כשהגיע זמן שחרורו מגלות-קפריסין וניתנה לו האפשרות להפליג לארץ סירב לעשות כן בלי אחיו. אך אחרי מאמצים וסבל, כאשר הצליח להוציא את אחיו מבית-החולים, עלו יחד והגיעו לבית-העולים בקרית-שמואל בראשית 1948. המדריכים עמדו על כך להפריד בין האחים – לטובת שניהם – כדי שהמסגרת שבה יתחנך האח הקטן תהיה מתאימה לו; הם בכל זאת הבטיחו לאפשר ללוי לראותו מפעם לפעם. לוי נמצא בקיבוץ בית-זרע במשך שנתיים והמשיך ללמוד שם ולשמור יחד עם שאר חברי-המשק בזמן המאורעות בעמק-הירדן. אך כל אותה שעה לא שכח את הוריו ותכופות כתב אליהם על עצמו ועל אחיו מכתבים מלאי-געגועים: "רק אתם חסרים לי", כתב. "מתי תבואו?" בשנת 1950 עלו ההורים לארץ עם בנם-בכורם ובתם הקטנה ונתקבלו בלב מלא אושר ושמחה, הובאו לקיבוץ ולוי התפאר במעשי-ידיהם של חבריו: "אבא! אמא! הנה תראו איזה יופי של לול יש לנו פה! עשינו גינה לבד…" לאחר בואם נשלחו ההורים מטעם הסוכנות היהודית למעברת-יקנעם, אך מפאת המרחק מבית-זרע עבר לוי לרמת-השופט להיות בקרבת-הוריו ואף כי נכנס לחברה חדשה נתחבב על כל אלה שבאו עמו במגע. כפעם בפעם בא לבקר את בני-משפחתו, עודד אותם ומילא את לבם שמחה. כשקיבל את חופשתו השנתית מהקיבוץ יצא העירה לעבוד כדי לעזור להם אף כי זה היה נגד רצון ההורים. בהגיע זמן-גיוסו לצה"ל ביולי 1950 עשה זאת ברצון ובגאוה, אך ביום כ"ו באדר ב' תשי"א (3.4.1951) נפצע בשעת מילוי תפקידו ומת מפצעיו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.