בן ליבקו ודוד. ישראל נולד בטג'יקיסטן, אז בברית המועצות, ביום ד' בשבט תשמ"ז (3.2.1987). ילד זקונים להוריו אשר נולד כשאימו הייתה בת ארבעים, בן שנולד אחרי שלוש בנות: ז'אנה, מרגריטה ואלה. ישראל היה ילד שובב, סיפרו הוריו, אשר לא פחד מדבר. האב סיפר איך בילדותו של ישראל, בבית בברית המועצות, הוא הזהיר אותו שלא יתקרב לכלב של השכנים, אך ישראל לא הקשיב – עד שיום אחד הכלב נשך אותו. למרבה המזל אביו היה בסמוך וחילץ אותו. אלא שהסתבר שישראל כלל לא נבהל מהמקרה והמשיך לאהוב את הכלב, לשחק איתו ולטפל בו במסירות. בחודש ינואר 1995, כשישראל היה בן שמונה, עלתה המשפחה לישראל. הם התיישבו בחולון. בארץ הולדתו נקרא ישראל בחיבה – איגור, ובארץ הדביקו לו החברים עד מהרה שם חיבה מקומי – יגאל. ישראל למד בבית הספר הממלכתי "רביבים" בחולון והמשיך לתיכון "עמל 1 – מקס פיין" בתל אביב. מגיל צעיר הוא התעניין במכוניות ובאופנועים, אהב לפרק מנועים ולהבין את דרך פעולתם, על כן למד במגמת רכב בתיכון ובתום לימודיו התיכוניים ישראל הוסמך כמכונאי רכב. ישראל היה האור של המשפחה, סיפרה אחותו. לאורך כל שנות חייו ההורים היו מעורבים מאוד בגידולו. קשר מיוחד היה לו עם אימו, אשר הייתה דומיננטית בחייו וכדברי בני המשפחה הייתה "אימא אווזה" שלו. בין היתר חלקו האם ובנה אהבה גדולה לתחום ההיסטוריה, והעבירו שעות בניתוח של מלחמות ותהליכים היסטוריים. גם עם האב היה לישראל קשר טוב, אשר התהדק ככל שהילד בגר והיה לגבר. שלוש האחיות הגדולות הירבו לפנק את ישראל אחיהן הקטן, והוא הירבה להתייעץ איתן בכל תחנות חייו. בשנת 2001, כאשר שתי האחיות הגדולות עזבו את הבית, הייתה אלה, הקרובה אליו ביותר בגיל, לחברתו הקרובה ביותר. לעתים, כיוון שההורים לא שלטו בעברית, היא אף הייתה לו כאם. הקשר בין האח לאחיותיו היה הדדי, ישראל התייעץ עם אחיותיו והן התייעצו איתו, כפי שסיפרה אחותו אלה: "כל כך הערצנו ואהבנו אותו שלעתים נדמה היה כי לא אח צעיר הוא, אלא אח בכור. כי הוא היה זה אשר יעץ לנו עצות כל כך טובות ובוגרות ואשר עשה מאמצים איתנים על מנת לסייע לנו ולעודדנו בעיתות מצוקה". אווירת הפינוק בה גדל ישראל לא מנעה ממנו להיות נער חרוץ, אשר בכל חופש עבד בעבודות מזדמנות וכך סייע לכלכלת המשפחה. בהיותו בתיכון הוא התמחה בסניף חברת החשמל במחלקת הרכב שבה למד, וכן עבד כשליח בחנות ירקות שכונתית. אימו ניסתה לשכנע את ישראל שיעבוד קצת פחות ויבלה קצת יותר, אך הוא תמיד ענה לה שעזרה בבית חשובה מבילויים. חריצותו של ישראל משכה את עיני מנהליו בחברת החשמל, ובתום התמחותו הוצע לו להישאר במקום כעובד מן המניין – הצעה שמעט מאוד תלמידי תיכון זכו לה. כך החל ישראל בן השמונה-עשרה לעבוד במשרה מלאה בחברת החשמל. במהלך העבודה הוצע לו לבקש את ביטול השירות הצבאי מטעמים כלכליים, אך ישראל סירב לכך שכן רצה למלא את חובתו למדינה ולשרת בצה"ל, ורק ביקש את דחיית השירות בשנה. הוא קיבל את הדחייה, התמיד בעבודה עד גיוסו ותרם רבות לכלכלת הבית. בשעות הפנאי ישראל הירבה לעסוק בספורט, בעיקר שיחק כדורסל וכדורגל. הוא גם אהב לצאת עם חבריו לטיולים ברחבי הארץ. ישראל אהב להאזין למוזיקה של יוצרים ישראלים, התעניין במחשבים והיה "פריק" של משחקי מחשב. את משחקי המחשב, כמו גם את בילוייו ואת בגדי המותגים שרכש, מימן ישראל מהכנסות עבודתו והקפיד שלא להעמיס על כלכלת הבית. ישראל גדל והיה לצעיר בעל אופי נוח, חברותי ואוהב אדם. הוריו סיפרו על הניגוד שבלט בו – צעיר שקומתו מעל מטר ושמונים, בעל גוף רחב ומוצק, ובגוף זה שכן אדם בעל נפש עדינה ונדיבה, אדם שחלק את כל שברשותו עם חבריו ואהוביו. סיפרו חבריו של ישראל: "למדנו ממך מה הוא כבוד לכל אדם ובמיוחד למשפחה. נדיבות הייתה התכונה המאפיינת אותך, תמיד היית מוכן ואוהב להציע ולהתחלק בכל דבר שהיה לך, גם אם היה זה מעט. תמיד היית מוכן לעזור והיית שם בשבילנו, אפילו לפני שהיינו מבקשים". אחרי שאחיותיו של ישראל נישאו וילדו ילדים הוא התגלה כדוד מסור ואוהב, אשר שיחק עם אחייניו – דוד בנה של ז'אנה, ירין וליאור ילדיה של מרגריטה – בכל רגע פנוי. ערב גיוסו לצה"ל ישראל כבר תכנן בפרוטרוט את עתידו: בתום השירות תכנן לעשות את הטיול הגדול לדרום אמריקה, ומשישוב תכנן להמשיך ללמוד ולהתמקצע בתחום מכונאות רכב, תחום בו תכנן לעבוד ולהצליח. "את כל הדברים שעשה ישראל עשה עם חיוך ובשמחה", כתבה אחותו אלה, "גם כאשר היה קשה, בימים שלמד ועבד וישן מעט מאוד, לא חסך באהבה למשפחתו, הירבה לבקר אותי ואת אחיותי ככל שיכל ואף ניסה ככל שיכול היה להיות עם חברים. חבריו אהבו אותו וביקשו את חברתו, והוא מתוך רצון שלא לאכזב אותם ואת אימו שרצתה שיתרועע עם חברים בילה איתם ככל שזמנו אפשר … תקוות הוריו ומשפחתו כי לו הייתה ניתנת לו ההזדמנות היה מגיע לגדולות לא היו שווא, שכן מדובר היה בבחור צעיר וחרוץ אשר לא חרד מכל משימה שניצבה בפניו וביצע הכול עם חיוך ובאהבה למשפחתו, לחבריו ולכל הסובבים אותו". ישראל התגייס לצה"ל ב-9.8.2006. הוא שובץ לחיל החימוש, בהתאם ללימודיו התיכוניים ולהסמכתו בתחום הרכב, והחל טירונות. ישראל היה מיועד לשרת כמכונאי כלי רכב בבסיס ההדרכה למקצועות הטכנולוגיים בחיל החימוש. ישראל נפל בעת שירותו ביום י"ח באב תשס"ו (12.8.2006), שלושה ימים אחרי גיוסו, בתאונת דרכים. בתאונה בצומת חולון נהרגו עוד שני חברים שלו: יניב אוחיון ורועי יערי. ישראל היה בן תשע-עשרה שנים וחצי בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות. כתבה אלה, אחותו של ישראל: "כאב של אובדן בן משפחה הינו כאב קשה. אחי הצעיר ישראל נגזר מאיתנו ברגע אחד חד, מהיר וכואב אשר את פגיעתו אנו נושאים עמנו ונישא איתנו לעד. ישראל כל כולו בן תשע-עשרה שנים, האור ושמחת החיים של אימי, אשר כל עוד הוא היה בחייה הייתה אישה מלאת שמחת חיים אהבה וכוח, ואשר הקרינה אופטימיות ושמחה שדבקה בכולנו ובכל הסובבים אותה … אישה זו שטרם התאונה הייתה בריאה בנפשה וחזקה ומאושרת הפסיקה לתפקד … כל הלילה היא בוכה ומדי בוקר נוסעת לבקר את קברו של ישראל, שם לפעמים היא מוצאת לה מעט שלווה. גם אבי מתקשה להתמודד עם האבל הרב … ואני ואחיותי נותרנו גם אנו לבדנו בלי האח הצעיר שאהבנו, כיבדנו והערצנו על חריצותו ועל מסירותו למשפחה … למרות שאחי היה בן זקונים תמיד התייחסנו אליו בכבוד כאל אח בכור לאור בגרותו, עזרתו ותמיכתו בכל המשפחה. אחי היה אדם אשר נראה היה כי הוא חי עם יותר מעשרים וארבע שעות ביממה. איך הספיק לסייע לכולם, להקשיב למשפחתו ולחבריו ולהקדיש את מלוא תשומת הלב לכל אחד ואחד – זאת לעולם לא אדע. כל שאני יודעת הוא שאיבדתי את אחי הקטן-גדול, ילד-גבר טוב לב שאהב לעזור לכל מי שנקלע בדרכו, ואף שלא היה לו זמן מצא איך להקדיש לכולם אהבה, הקשבה וחברות אמיתית … האובדן שאנו חשים הינו בלתי נתפס, ומילותי עשויות שלא להספיק על מנת לתאר את עוצמתו". ספדו חבריו של ישראל: "יש כל כך הרבה דברים שעשינו ביחד, אבל יש הרבה יותר דברים שתכננו ויכולנו לעשות. תמיד ישבנו וחשבנו מה נעשה אחרי שנסיים את הלימודים והצבא, איך נצליח בחיים, נפנה כל אחד לדרכו אבל בכל זאת נישאר כולנו יחד … עוברים עלינו הרבה דברים עכשיו, רעים וטובים, אבל כל דבר טוב נראה לא טוב מספיק ולא שלם בלעדיך. תחילה היה קשה לעכל את המחשבה, כל פעם שהטלפון היה מצלצל הייתה עוברת בראשנו המחשבה שזה אתה, אבל אז היינו חוזרים למציאות המרה ומבינים שזה בלתי אפשרי. אנחנו מרגישים שתמיד אתה נמצא בינינו ושומר עלינו מכל רע, עדיין מנסה לעזור לנו בכל מה שאתה יכול. אנחנו תמיד נתגעגע אליך, נזכור ונאהב אותך".
