דוויט, אורי (מלקמו)
בנם של מלסה ואלתיהו. נולד ביום ו' בטבת תשמ"ב (1.1.1982) בוולקייט שבאתיופיה. אח למאמי, אסמרש, איילו, קונפו, ילסה ובלאי. אורי היה ילד חייכן, מאיר פנים, שובב ונבון. אפיינה אותו רגישות רבה כלפי הזולת. כילד צעיר היה חברותי מאוד, ואהב לשחק עם חבריו הרבים. בשנת 1993, כשהיה אורי בן אחת-עשרה שנים, יצאה משפחתו מאתיופיה למסע המפרך אל ארץ ישראל. "עברנו דרך ייסורים קשה," מספרת אחותו. בני המשפחה יצאו מוולקייט והלכו ברגל עשרות רבות של קילומטרים עד דאבט. בדאבט עלו על אוטובוס שהביא אותם לשדה התעופה באדיס-אבבה, משם טסו ישירות ארצה. בארץ הופנתה משפחת דוויט למרכז הקליטה בבאר-שבע, ובעיר זו קבעה המשפחה את מקום מגוריה. בתחילת לימודיו עבר אורי בתי ספר שונים עד שהחל ללמוד בפנימייה בהוד-השרון. הוא סיים את חוק לימודיו בתיכון השש-שנתי "תלם" של המכללה למינהל בבאר-שבע. כנער אהב לעזור לכולם, לתמוך בעת הצורך לעודד ולייעץ לקרוביו וידידיו. הייתה לו שאיפה להתבלט בחברה, לרכוש לו שם טוב, להצטיין. הסובבים אותו נהנו מחוש ההומור שלו, נעים היה בקרבתו. אורי מעולם לא התלונן, תמיד שמח, על פניו היה זורח חיוכו המאיר. הוא נמנע מלשתף את הקרובים לו בקשייו או בכאביו. למשפחתו נראה היה שהוא "לוקח כל קושי בקלות". אורי התגייס ב-16.8.2001. הוא שמח לשרת בצה"ל והשתלב היטב במסגרת הצבאית. בעת שירותו מילא אורי תפקידים שונים: מפעיל "האמר" קרבי, נהג, מש"ק תחמושת ועוד. תפקידו האחרון היה במחלקת תחזוקה בבמא"ט (בסיס מרכז אימונים טקטיים). כשהיה מגיע לחופשה מהצבא הוא היה מספר חוויות, תמיד אופטימי ובטוח בעצמו, וכדרכו שאף לטוב ביותר. הוא נהג לומר: "יהיה טוב" או "יהיה בסדר". בזמן שירותו הצבאי חלם אורי על עתידו ותכנן אותו; הוא רצה שיהיה לו בית גדול ולצידו גינה, הוא חלם לשאת אישה, ללדת ילדים, ואף שקל לחתום קבע. ביום כ"ה בכסלו תשס"ג (30.11.2002) נפל רב-טוראי אורי דוויט בעת מילוי תפקידו. בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר-שבע. הותיר אחריו הורים, חמישה אחים ואחות. "אנחנו מרגישים בחסרונו בכל מקום. בהמון כאב," אמרה אחותו, "אורי בחייו היה הכי מתוק ואוהב והשאיר לנו במותו זיכרונות מתוקים. אנחנו זוכרים ואוהבים אותו לנצח".