דוד, שמעון (שימי)

בן רבקה ואליהו ז"ל, נולד ביום י"ז באייר תשכ"ב (21.5.1962) בבאר-שבע. שמעון למד בבית-הספר היסודי על-שם ר' נחמיה שבמושב נבטים. אחרי-כן הוא המשיך ולמד בבית-הספר "בר אילן" בבאר-שבע, וסיים את לימודיו בישיבה התיכונית "יד בנימין" במגמת אלקטרוניקה. הוא היה נער כשרוני ותלמיד מוכשר, ובמיוחד הצטיין באלקטרוניקה, אך שאיפתו האמיתית הייתה לפתח את המשק של אמו. בעת שלמד בישיבה, בתנאי פנימייה, היה שימי מנצל כל חופשה כדי לעבוד במשק ולסייע לאמו בעבודות הקשות. בדרך כלל, הוא ויתר על בילויים עם חברים כדי ליטול חלק בעבודה, בנימוק ש"בילוי אפשר לדחות, אך עבודה – לא". את שעותיו הפנויות בילה שימי עם חבריו בטיולים בארץ, במשחקי כדורסל ובשיחות-נפש. במיוחד הוא היה קשור לשני נערים שגדלו יחד איתו במושב. אלה מתארים את המפגשים ביניהם כ"חגיגה פרטית וגדולה" וכ"שבתות של קשר הדוק ועמוק". בתקופת לימודיו בפנימייה עשה שימי רבות, כדי לעזור לתלמידים חדשים, ובכך המשיך את המסורת של בני משפחתו. אבי-סבו, סבו ואביו הקדישו ממיטב זמנם לעשייה למען הציבור. כולם היו שמשים בבית-הכנסת, ונודעו בנכונותם לעזור לזולת. אמנם הוא היה ביישן וחוסך במילים, אך חיוכו המרגיע ושמחת-החיים שקרנה ממנו, השרו סביבו אווירה של אופטימיות ושלווה. המשפטים "הכול יהיה בסדר" ו"אל תדאגו לי" היו שגורים בפיו, ואף הצליחו להרגיע את הסובבים. שימי גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1980, והוצב בחיל-ההנדסה. אחרי הטירונות, הוא השתלם בקורס פלסים ובקורס מ"כים, ואז נשלח לאחד הגדודים של חיל-ההנדסה. עד מהרה התחבב שימי על חבריו ליחידה ועל מפקדיו, וזכה לקידום מהיר בתפקידים ובדרגות. בחוות הדעת שלהם על אופן תפקודו ציינו מפקדיו, שהוא מפקד מעולה, אחראי ומסור ואהוד מאוד על חייליו. בשלהי 1982 הוא הועלה לדרגת סמל-ראשון, והתמנה לרב-סמל פלוגתי. חייליו מספרים עליו, שהיה בשבילם דמות אבהית, ותמיד היה נכון לעזור להם בכל בעיה. הם הרגישו שיש להם על מי לסמוך וממי לשאוב עידוד. תמיד הוא נהג עמם ביושר, ועל-פי אמות-מידה של צדק ושל עזרה הדדית. בעת שהותו בלבנון, סייעו להם חוש ההומור שלו, ההתייחסות הקלילה והמרגיעה שלו לקשיי היום-יום וההתנהגות הדאגנית והאיכפתית שלו. בתחילת יוני 1983 יצא שימי לחופשת סוף שבוע, ומיהר להגיע לביתו שבמושב. באותה שבת הספיק לבלות עם כל בני משפחתו ועם חבריו, וכהרגלו סיפר להם מחוויותיו בצבא ושיתף אותם בחששות ובתקוות שלו. בדרכו חזרה אל יחידתו בלבנון, נודע לו על כלי רכב שהיה תקוע בדרך מבחמדון לדמור. מיד הוא התנדב לעזור בחילוץ, אולם לא הצליח להגיע למקום. ביום כ"ח בסיוון תשמ"ג (9.6.1983), נפל שמעון בעת מילוי תפקידו במלחמת שלום הגליל והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בבאר-שבע. הוא השאיר אחריו אם, ארבע אחיות ואח. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו: "שמעון, ששירת כרס"פ בפלוגת הצמ"ה בגדוד, עשה את תפקידו במסירות ובנאמנות, דאג לחייליו וידע להילחם על מנת שיקבלו את כל מחסורם. כל פקודה שקיבל ביצע בשקט ובצייתנות. היה אהוב מאוד על כולנו. קשה לעכל ולהאמין ששמעון איננו עמנו עוד". חבריו לכיתה ולמושב ובני משפחתו הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה דברי חברים ובני משפחה על דמותו, וכן מכתבים ששלח לחבריו