דוד, יצחק (איציק)

יצחק, בן מגידה וג'מיל ז"ל, נולד ביום י"ב בשבט תשי"ד (16.1.1954), ביפו. כשהיה בן ארבע שנים עברה משפחתו לבית-שאן ושם סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "מעיינות". אחרי כן המשיך וסיים את לימודיו בפנימייה החקלאית, "חוות לימוד" בעפולה. בפנימייה היה פעיל בחיי החברה, ארגן משחקי חברה ומשחקי ספורט, היה חבר בוועדת הספורט ובמועצת התלמידים בבית-הספר ואף כיהן כיושב ראש המועצה. בלימודים היה תלמיד ממוצע אך שקד על שיעוריו והגיע בהם להישגים יפים. הוא אהב את העבודה החקלאית בבית-הספר ובמשך כל תקופת הלימודים שאף להעמיק את ידיעותיו בתחומי החקלאות השונים. משום כך הרבה לעבור מענף לענף, עד אשר התמחה בכל ענפי החקלאות שנלמדו בבית-הספר. הוא לא ידע ליאות והיה נוהג לעבוד שעות רבות יותר מהדרוש כדי ללמוד ולהרחיב את ידיעותיו. איציק היה חובב ספורט מושבע והצטיין בעיקר באתלטיקה קלה, בקפיצה לגובה, אולם היה פעיל גם בענפי ספורט הכדור ושיחק בכדורעף, בכדורגל ובכדורסל. הוא היה חבר טוב ומסור, אהב לעזור לזולת ככל יכולתו והיה אהוב על חבריו ועל מוריו. הוא הצטיין בחוש צדק מפותח ונהג להתווכח עם חבריו ולנמק בתבונה רבה את טענותיו בנושאים שונים. באחד משיעורי החינוך התבקש לדבר על נושא מסוים. איציק בחר לדבר על בעית המפגרים ויחס הציבור אליהם. בסיכום השיעור הוחלט שהכיתה תסע למוסד, כדי לעמוד על אורח חייהם של המפגרים. הוא הושפע מאוד מהביקור וכשחזר לבית-הספר, ארגן איסוף משחקים וצעצועים כדי לשלחם למוסד. יצחק גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1972 וביקש להתנדב לחיל הצנחנים, אולם בגלל פגם גופני קטן נמנע הדבר ממנו והוא הוצב לחיל השריון. לאחר תקופת אימונים ביקש מהממונים עליו שישלחוהו לקורס מדריכי-ספורט, מתוך תקווה לממש את שאיפתו להיות מורה לחינוך גופני; ואמנם נשלח לקורס מדריכי-ספורט, והשקיע שם מאמצים רבים כדי להצליח. בסיום הקורס לא חולקו תעודות, כי בינתיים פרצה מלחמת יום-הכיפורים. לבסוף נשלחה אליו תעודת מדריך-מוסמך, אך הוא לא זכה לראותה. במלחמה השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה הקשים נגד המצרים בחזית סיני. בהתקפת מטוסים על יחידתו ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973) נפגע איציק ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברמלה. השאיר אחריו אם, ארבעה אחים וחמש אחיות. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם יצחק ז"ל שירת ביחידת שריון תחת פיקודי, כחייל בשירות החובה. הוא היה אהוב על חבריו ועל מפקדיו ונפל תוך כדי גילוי אומץ-לב רב, כאשר לחמה היחידה בקרבות הקשים. יהיה זכרו ברוך ופועלו מופת לדורות הבאים". משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו, שרוכזו בה דברים על דמותו מפי חברים, מורים, מדריכים ובני המשפחה.