בנם השלישי של שולמית וחיים. נולד ביום כ"ז בטבת תשי"א (5.1.1951) בקריית ים. אח לדינה, יאיר ודורון. זאב נקרא על שם סבו מצד אביו, וילי-זאב דוד, שהיה ממקימי נהריה ונפטר באוקטובר 1950, חודשים ספורים לפני הולדת נכדו. גם את סבתו, אלזה דוד, זאב לא זכה להכיר, משום שנרצחה בידי פורעים ערבים במאורעות 1939, כשאוטובוס שבו נסעה הותקף ביריות ממארב. סבתא אלזה, אם לשבעה, נהרגה במקום. זאב כונה זפי מינקותו ועד מותו. הוא היה תינוק מתולתל, חמוד, חייכן ואהוב מאוד על כולם. בעודו תינוק יונק חלה באלרגיה נדירה לחלב אם שאובחנה באיחור. כשזפי היה בן שנה הצטרפה משפחתו לקיבוץ גברעם בעקבות דודו, אחי אמו, גדעון זלפלד, שנמנה עם מייסדיו. הקיבוץ היה אז צעיר, ובגן הילדים למדו קומץ ילדים שהיו מחולקים לשתי קבוצות, צעירים ובוגרים. הבוגרים עברו הכנה יסודית לבית הספר ונכנסו היישר לכיתה ב'. זפי היה שייך לקבוצת הצעירים ולכן לא השתתף בהכנה, אולם בתחילת שנת הלימודים עזבו את הקיבוץ מספר משפחות עם ילדים מקבוצת ה"בוגרים", וזפי עלה בכל זאת לבית הספר, היישר לכיתה ב', למרות גילו הצעיר וללא כל הכנה. מהלך זה גרם לקשיי הסתגלות לא קלים מבחינתו, אך בהדרגה הוא מצא את מקומו בכיתה ובלימודים. באותה תקופה בערך, כשזפי היה בן שש, נולד אחיו דורון. עד כיתה י' למד זפי בבית הספר בגברעם ובכיתות י"א-י"ב המשיך בתיכון "שער הנגב". בשנת 1969, כשזפי היה בן שמונה-עשרה, הוא התייתם מאביו, חיים . זפי היה אדם חברותי מאוד ואהוד על כולם גם בבגרותו. הוא אהב לעבוד במוסך, לשחק שחמט וכדורגל, והיה אוהד נלהב של "הפועל תל-אביב" –ונכח בכל משחקיה. כשהגיעה שעתו להתגייס, בחר בחיל השריון, הפך למפקד מצטיין של טנק "סנטוריון" ושירת בגולן בחטיבה 7. לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, חזר זפי לקיבוץ גברעם ועבד במוסך. באוקטובר 1973, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, התעתד זפי להינשא לשולמית חברתו. תאריך החתונה כבר נקבע, אך זפי יצא לחזית, להילחם בגזרת צפון תעלת סואץ. הוא גויס והתייצב בבסיס צאלים, שם הורכב צוותו שכלל אנשי מילואים שהשתחררו משירות סדיר זמן קצר לפני כן: זפי היה מפקד הטנק, שמואל חיים רוטפלד – טען-קַשָר, מאיר קיהן – תותחן ואיש מילואים נוסף ששימש כנהג. אנשי הצוות לא הכירו זה את זה לפני כן, פרט לחיים ולמאיר, שניהם היו נח"לאים, בוגרי אותה ישיבת הסדר, שעברו הסבה לשריון. במוצאי יום כיפור יצא הטנק בנסיעה על זחלים מצאלים לחזית במסגרת גדוד "רומח" של חטיבת "כפיר" מ"עוצבת הפלדה". חברי הצוות שאפו להגיע לחזית, בתחושת האופוריה של מלחמת ששת הימים שעדיין פיעמה בליבותיהם. אך בהמשך, הבינו מהר מאוד כי המלחמה קשה ויש נפגעים רבים. לא פעם הוזהר צוות הטנק: "אל תישנו בצד הטנק, יש קומנדו מצרי בשטח". בדרכו, פרס הטנק זחל פעמיים. הפריסה השנייה הייתה ליד רומני, בגזרה הצפונית של חזית סיני, וצוות בפיקודו של קצין חימוש מסדנת בלוזה סייע בחילוץ הטנק. עקב העיכוב בדרכם, ניתק הצוות מהפלוגה והגיע לגזרה באיחור של יום וחצי. מעתה, אנשי הטנק כינו את עצמם "הטנק הבודד" ולא ברור באיזו מסגרת הם לחמו, אם כי מרגע הגיעם לחזית לחמו ברציפות כל הזמן בחולות סיני, בקרבות הבלימה. הצוות שיגר פגזים ופגע בטנקים מצריים רבים. לפחות פעמיים התרוקנה בטן הטנק מפגזים והוא נאלץ לנסוע לאחור לצורך מילויו מחדש. הפעילות המבצעית הייתה כה אינטנסיבית, עד שמאיר וחיים התקשו למצוא זמן מתאים לתפילה. את ארבעת המינים הם קיבלו לראשונה רק בערב שמחת תורה. בטנק נוצרה אווירה טובה, חברית, הרמונית, והתנהלה עבודת צוות יעילה: חיים הטען-קַשָר היה מדווח כאשר היה פגז בקנה התותח, המפקד, זאב (זפי), היה מכוון למטרה ומאיר התותחן היה יורה. החיים התנהלו בכל ימי הלחימה בתוך הטנק, אנשי הצוות ישנו בטנק והשיחות שהתנהלו ביניהם התמקדו בנושאים מבצעיים. זאב קיים שיחות מוטיבציה צוותיות, שלט בעניינים וחילק תורנויות שמירה. במהלך הקרבות הוא גם חלק שבחים רבים לחיים רוטפלד, שהיה אדם אחראי ושמר על סדר וניקיון בטנק, וכך גם לתותחן מאיר קיהן. אנשי הצוות קיבלו את סמכותו כמפקד הטנק ללא עוררין ומילאו אחר דבריו, אף על פי שלא הכירוהו קודם לכן. בעת הלחימה בשטח, שמעו אנשי צוות "הטנק הבודד" לא פעם יציאות של רקטות אר-פי-ג'י וראו אותן חולפות מעליהם. הם ראו טנקים פגועים של כוחותינו וגם מטוסים של חיל האוויר הישראלי, כשהם נפגעים ונופלים. באחד המקרים זיהו טיל קרקע-אוויר ששוגר לעבר מטוס "פאנטום" והפילו. ביום חמישי, ה-18 באוקטובר, חג שמחת תורה ושלושה ימים לפני המועד המתוכנן לחתונתו של זפי, לאחר יום של לחימה קשה, "זרק" מנוע הטנק שמן ולכן נסע במשך כשעה לטיפול בסדנה בבלוזה. בזמן שאנשי הסדנה טיפלו בטנק, האיץ בהם זפי, המפקד מלא המוטיבציה, למהר ולהשמישו על מנת שיינתן להם לחזור בהקדם ללחימה. בינתיים יצא זפי לעשן מחוץ לטנק, זקן צעיר על לחייו וכתפיו עטופות בטלית, מנהג שכקיבוצניק לא היה מורגל בו. בשעה שש בערב, כאשר בחוץ כבר שרר חושך והמנוע המתוקן היה בשלבי הרכבתו מחדש בטנק, הורו לצוות להיכנס לטנק עקב מידע על כוחות מצריים שהונחתו ממסוקים בקרבת מקום והחלו לירות פצצות מרגמה לעבר הסדנה. אך בעודם נכנסים לטנק, פגעה פצצת מרגמה בזרוע המנוף שנשא את המנוע מעל הסיפון האחורי של הטנק והתפוצצה. רסיסי הפצצה עפו לכל עבר. הטען-קַשָר, שמואל חיים רוטפלד, שהיה בדרכו פנימה אל הטנק, נהרג במקום וזפי, מפקד הטנק, שהמתין להיכנס אחריו, נפצע מרסיס, מעט מעל כף רגלו השמאלית. אנשי צוות נגמ"ש של קצין חימוש מגדוד סיור, שהגיעו גם הם לטיפול בסדנה כמה דקות לפני כן, נפגעו גם הם. חייל נוסף נהרג וחייל אחר נפצע מאותו מטח. מיד לאחר מכן השתרר שקט והתותחן מאיר קיהן החל לסייע לזפי. קצין החימוש שהיה במקום ושהכיר את הצוות עוד מהחילוץ לרומני, ביקש ממאיר לשבת בצד והמשיך בטיפול הראשוני בפצוע ליד הטנק. אחר כך פונה זפי לתחנת איסוף הנפגעים הקרובה בבלוזה, מעבר לכביש, משם הוא הועבר לרפידים והובהל בטיסה לבית החולים "הדסה" בירושלים. בבית החולים נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו עקב נמק שהתפתח בה. כשחלה הטבה במצבו של זפי, נערך טקס הנישואין שלו עם בחירת ליבו שולמית, בבית הכנסת של בית החולים "הדסה". את הטקס ניהל אבי הפצועים, שמחה הולצברג. זפי חזר הביתה לקיבוץ כנכה. יחד עם זאת, התאוששותו מהפציעה הייתה מהירה והוא שוב השתלב בעשייה. באפריל 1974 נולד בנו הבכור שגיא, שלוש שנים לאחר מכן נולד בנו השני שחר וב-1980 נולד בנו הצעיר ליאור. ביום שישי, ערב ראש השנה תשמ"ג, ביום כ"ט באלול תשמ"ב (17.9.1982), מצבו הרפואי של סמל-ראשון זאב (זפי) דוד, הכריע אותו והוא נפטר. בן שלושים ואחת היה בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ גברעם. השאיר אחריו אישה, שלושה בנים, אם, אחות ושני אחים
