בן יחיד לקלאודיה ומארק. נולד ביום ב' בסיוון תשל"ד (23.5.1974) בעיר קישינב שברוסיה (ברית-המועצות לשעבר). ביום 13.2.1980, והוא אז בן חמש, עלה לארץ עם משפחתו. בחצי השנה הראשונה לשהייתם בארץ התגוררה המשפחה במרכז קליטה באופקים, ולאחר מכן עברו לרחובות. בכיתות א'-ג' התחנך דני בבית הספר היסודי "שז"ר" והמשיך לבית הספר היסודי "הדרים", שם סיים כיתה ו'. הוא המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון "קציר", למד במגמה ביולוגית, ובהמשך – במגמת גיאוגרפיה. דני היה ילד רגוע, שקט, שאהב לשחק במכוניות ובאקדחים והרבה לקרוא ספרים. משיכתו לספורט התבטאה במשחקי כדורגל וכדורסל, באימוני ספינינג שעשה בחדר כושר בגן יבנה ובהיותו אוהד "שרוף" של קבוצת "מכבי תל-אביב". אך אהבתו הגדולה מכולם הייתה לבעלי חיים, ובמיוחד לכלבים. דני התגייס לצה"ל בסוף חודש נובמבר 1992. את שלוש שנות שירותו עשה בבסיס טירונים בניצנים כרב-סמל פלוגתי. חבריו מספרים שהיה מפקד קשוח וקפדן כלפי פקודיו ועם זאת הפגין אכפתיות רבה ודאג לכל אחד ואחד באופן אישי. יניב, חברו בשירות הסדיר, מספר שדני נחשב ל"ליצן" הסגל של הפלוגה בהובילו את מעשי הקונדס. כך, למשל, גרר את חבריו לסגל להתחפש לטירונים ולעבור אתם את השדאות בלי שירגישו, כדי לשמוע ממקור ראשון את הדברים הנאמרים על הסגל… דני היה חובב מושבע של אופנועים. כבר בגיל שש-עשרה שכנע את הוריו לקנות לו אופנוע, ועם שחרורו מהצבא קנה אופנוע גדול יותר והרבה לטייל עליו. אהבתו לאופנועים לא התפוגגה מעולם, אך עם השנים התמתן, החליט להיזהר וקנה עם שניים מחבריו טרקטורון. להוריו נודע הדבר רק לאחר מותו. דני ניחן בחוש הומור מפותח והיה מצחיק את חבריו בבדיחות ובחיקויים. מוקף היה בחברים רבים ובכל אירוע היה מסמר הערב. בהיותו בן יחיד, היה קשור מאוד להוריו. אמו מספרת ש"דני אהב תמיד לעזור, תמיד שהיינו נוסעים היה דואג לצמחים ולתוכי שבבית. היה לו תמיד חשוב שלא נדאג…". בסיום שירותו הצבאי החל דני לעבוד ברשת "ברגר קינג" והתמיד בכך במשך שבע שנים. את דרכו ברשת החל כמנהל סניף והתקדם במהרה למנהל אזור. בשנת חייו האחרונה עבד בחברת ההייטק "ריטליקס" שם שימש כמנהל פרויקטים. במקביל, למד משפטים לתואר ראשון בקריה האקדמית בקריית אונו. דני לא שאף לעסוק בתחום עריכת הדין, ופנה ללימודים אלה מתוך רצונו להרחיב את השכלתו ולהעשיר את עצמו. את תעודת הגמר לא הספיק לקבל, ומשפחתו וחברתו קיבלו אותה במקומו לאחר נפילתו. כבן יחיד ניתנה לדני הזכות לא לשרת במילואים, אך דני אהב את המדינה, את הצבא ואת חבריו לנשק ולא העלה כלל בדעתו את האפשרות לוותר על התרומה. מפקדו במילואים ספד לו: "בנובמבר 95' הגיע דני לגדוד המילואים ושובץ כמש"ק. בדרכו האופיינית עם הרבה ביטחון, שקט וצנעה הפך למנהיג בקרב חיילי הפלוגה. דני היה מלא בשמחת חיים ואהב לפגוש את חבריו לפלוגה אשר שירת אתם במשך 12 שנה. חלק מחבריו לפלוגה כלל לא ידעו כי דני בן יחיד כיוון שמעולם לא הזכיר זאת". בארבע וחצי השנים האחרונות לחייו חווה דני זוגיות עם חברתו אלה, ובשנה האחרונה אף חלקו השניים יחד דירה בשכירות במושב ביצרון. בחודש נובמבר, ביום הולדתה של אלה, הציע לה דני נישואים והחתונה נקבעה לחודש ספטמבר 2007. בחודשים שקדמו לנפילתו עמלו דני ואלה על ההכנות האחרונות לחתונה. אלה מספרת: "סגרנו מקום, דיג'יי, צלם, ונערכו טעימות. ביום התאונה סגרתי שמלה וקניתי נעליים. השיחה האחרונה שלי אתו הייתה ביציאה מסלון הכלות. היה זה בשעה 15:00. אמרתי לו שעוד שלב ברשימת ההכנות נגמר. שעה וחצי לאחר מכן, דני כבר לא היה בחיים…". ביום 13.5.2007 גויס דני לתעסוקה מבצעית. משימת הגדוד הייתה להגן על גבולה המזרחי של מדינת ישראל באזור הערבה. לאחר עשרה ימי מילואים, ביום ח' בסיוון תשס"ז (25.5.2007), נפל רב-סמל דני דודוביץ בעת מילוי תפקידו. דני יצא לחופשה בת עשרים וארבע שעות; בדרכו חזרה לבסיס שביטבתה, בין צומת ציחור לבאר מנוחה, איבד את השליטה ברכבו מסיבה שאינה ברורה, הועף לתהום שבצדי הכביש ונהרג במקום. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותיר הורים וארוסה. יום קודם לנפילתו ציין דני את יום הולדתו השלושים ושלושה. משפחתו וחבריו לא הספיקו לחגוג לו. במקום התאונה הקימה משפחתו אנדרטה מעוצבת עם צמחי הקקטוס שדני כל כך אהב. חבריו ומשפחתו של דני הוציאו לזכרו כרטיסים ומחזיקי מפתחות עם תפילת הדרך. ליד תמונתו מתנוסס הכיתוב "תעשו טובה סעו בזהירות". את אופיו של דני ניתן לסכם בארבע מילים: איש צוחק, מצחיק ואוהב. חבריו של דני שוקדים על הפקת חוברת זיכרון אשר תחולק במלאות שנה לפטירתו. מתוך דברים שכתבו חברים בחוברת: אלעד, חבר של דני, כותב: "כל מקום שאנו נמצאים אני חושב לעצמי איך היה אחרת אילו היית כאן איתנו, כל דבר היה אחרת כמו הטיולים, על האש, סתם לשבת יום שישי וכמובן הפנל הידוע שהיינו יושבים הבנים למשחק קלפים פעם בשבוע, אם זה אצלי או אצלך תמיד היה לי כייף שאתה היית עם כל הצחוקים והשתייה, דאגת תמיד לאווירה של באמת פנל גברים. אני, מאירי ויאיר חזרנו להיפגש פעם בשבוע לפנל, אף אחד מאיתנו לא מעיז להגיד כמה אתה חסר אבל תדע שאתה מאוד מאוד חסר לנו. אין מה לעשות, בלעדייך זה לא אותו הדבר…" איריס, התאומה של אלה ומאירי, החבר שלה, מספרים: "מאיפה פתאום מתחילים לסכם 4 שנים של חברות, של רביעייה בלתי נפרדת, פתאום כול דבר שעשינו תופס משמעות… לא היינו צריכים ארבעתנו שום דבר מלבד אחד את השני, יכולנו לבלות ביחד שעות… לא חשבנו שהנסיעות האחרונות שלנו לחוף דור בפסח, לאילת ליחידה של ההורים שלך, יהיו הטיולים האחרונים שלנו ביחד… עוד חשבנו שנצליח ללמד אותך לבנות אוהל בכל זאת בלי עזרה… אבל פשוט לא הספקנו… דני, לא חשבנו שאפשר לחוש, לחוות ולהרגיש כזאת עוצמת כאב וריקנות אי פעם בחיים… אתה קם בבוקר ואתה שואל את עצמך מתי יעבור הכאב, הגעגוע, החוסר?? אבל כנראה שהוא פשוט ימשיך תמיד להיות חלק בלתי נפרד מחיינו. דני, תודה על ההזדמנות שניתנה לנו להכיר אותך גם אם התקופה הייתה קצרה, תודה שכול בילוי משותף היה מלווה בחיוך, בצחוק ובהרבה שמחת חיים. תודה שלימדת אותנו את ערך החיים, תודה שלימדת אותנו מהי ציניות בריאה, איך לקחת הכול בקלות בלי לפחד לעשות מה שאתה באמת רוצה…" חבריו של דני, עינב ומני, כותבים: "החיוך שלך דני, הצחוק המתגלגל , האני הפנימי שלך גרם לכולנו להתחבר אליך באופן מיוחד. השלווה שבך, שמחת החיים שעטפה אותך, הקלילות שבה לקחת את הדברים, העזרה והחברות הנפלאה שלנו גורמת לנו היום להבין את מהות החיים וזו המתנה שיכולת לתת לכל אחד מאיתנו במותך. מקווים שאתה נמצא עכשיו במקום שלו, שטוב לך, שאתה שומר על כולנו ועוזר לנו לעבוד את הרגעים הקשים בלעדיך…" דודי, חבר של דני שנים רבות, מספר: "הצמתים שעברנו דני ואני היו מקבילים בצורה מדהימה. נפגשנו כשהיינו מנהלי מסעדות מקבילים ב"ברגר קינג", הצומת המשותף הבא שלנו היה כשמצאתי הזדמנות למשוך את דני מ"בורגראנץ" ולהביא אותו ל"ריטליקס". דני שהיה טיפוס שדי לא אהב שינויים, חשש שלא יוכל להתאקלם בחברת הייטק. לא היה קל לשכנע אותו, , אבל בסופו של דבר הפך להיות איש הייטק למופת. דני חסר לי, גם היום כשאני עובר ליד החדר בו נהג לשבת בריטליקס אני מציץ לראות אם במקרה אראה את הקרחת שלו…." דינה, חברת ילדות של דני, כותבת: "היינו כמו אחים בילדותנו, גדלנו יחד, המון חוויות וזיכרונות משותפים: נופשים, טיולים, פיקניקים, בשבתות המשפחות תמיד יחד ואנחנו 'צמד חמד', 'דני ודינה', כמו זוג הילדים ההוא מסדרת הטלוויזיה 'זהירות בדרכים'. עד היום מהדהד בראשי במשפט של אבא שלך באותו יום ארור 'דינה, אין דני…' איך יכול להיות? למה? הייתכן? פשוט כך לאור יום בלי שום התראה מוקדמת? היית ואינך עוד? פשוט לא יתכן, כל כך הרבה שאלות נשארו ללא תשובות. לו רק ניתן היה להחזיר את הזמן לאחור ולמחוק את אותו רגע ארור, הכול היה נראה אחרת… קראתי סמוך למותך ספר בשם "עולם הסוף", שמתאר חיים יפים ומלאי עניין בעולם הבא דבר שגרם לי לרצות להאמין שאכן כך נראים החיים שם למעלה וכנראה שאתה ממשיך להתקיים במקום אחר טוב יותר. דני, קשה לנו, השארת חלל גדול מאחוריך, תהום ענקית של געגוע וחלום שהתנפץ". מורן ויאיר חברים של דני כותבים: "דני חבר כמוך עוד לא היה – שותף לכל עשייה: למחשבות, להנאות, ולשמחה תמיד היית לצידנו כשהיינו צריכים אותך. ועל כך דני, אנו רוצים להגיד תודה.תודה על ההזדמנות להכירך ליהנות, וללמוד ממך גם בדברים הקטנים והרציניים ובייחוד באלו היותר מצחיקים…" יניב, חבר של דני מהצבא, ואשתו רננה, מספרים: "אנחנו יושבים וחושבים איך ניתן להעביר את התחושות, הרגשות והמחשבות שעוברות לנו בראש מהיום הנורא מכל שלא ממאן לעזוב. קשה לעכל, לקבל ולהבין את המקרה הכואב והמחריד הרי רק אתמול שרתנו יחד, העברנו 3 שנים בצבא, ישנו מיטה ליד מיטה, צחקנו, התבדחנו, שרנו, רקדנו והשתוללנו. אנחנו נזכרים בימי שישי בארוחות הערב עם אלה אצלנו, אף פעם לא הגעתם בידיים ריקות וכמו שאתה אוהב הייתם מביאים בירה בשקית והיינו יושבים ומסתלבטים…" קצינת הקישור של דני, איריס, כותבת: "שמחתי להיות קצינת הקישור של דני. הוא היה חייל מקסים, מצחיק ואפילו חתם על התנדבות למרות היותו בן יחיד וביקש לבצע מילואים עם הפלוגה שלו. לפני שנים שלחתי לדני צו לבצע אבטחה בבסיס ליד חצרים, דני יצר איתי קשר ואמר לי שהוא לא מוכן לבצע את השמ"פ ליד חצרים אלא רק עם הפלוגה. אמרתי לו שהוא לא יכול לעשות עם הגדוד בגלל היותו בן יחיד. החייל צחק לי בטלפון ואמר לי: 'תעזבי אותך, אני רוצה להתנדב'…" עידן, חבר למילואים, כותב: "… כרגיל, תמיד רצית לעשות הכי טוב ומקצועי שיש ולמרות שרצת בשיחים וזחלת בקוצים על מנת להתחמק מאיתנו, בסוף התרגיל לא קיטרת על עייפות או כאבים אלא בדרכך האופיינית קרנת מאושר והצחוק שכל כך אפיין אותך הצחיק את כולנו…" עמית, חבר למילואים, כותב: "שירתתי עם דני כ-6 שנים. בכל פעם שאני מגיע למילואים אני שמח לפגוש את דני, אדם עם ראש גדול, אדם שאוהב לעזור, בעל שמחת חיים… הייתי קרוב אליו יותר מלשאר החברים במילואים. היה תמיד כיף לדבר איתו, הוא היה חבר לכולנו". אילן, חבר למילואים, מספר: "בניגוד לאחרים לא הכרתי אישית את דני למרות שבדיעבד מסתבר שעשינו שנים רבות מילואים ביחד אך לא יצא לנו להיפגש ולדבר ארוכות אחד עם השני בעבר עד למילואים ביוטבתה, שם שירתנו במוצב קטן יחד ויצא לנו להכיר. חלק מיומו האחרון של דני בצבא בילינו ביחד. הלכנו יחד לבריכה בקיבוץ בשעות אחה"צ ובערב, במחיצת חברים נוספים, ישבנו ופטפטנו שיחת מילואים טיפוסית, ישבנו במחיצת חבר'ה נוספים והעברנו ערב נהדר יחד, בסיומו יצא דני למשימתו האחרונה בשירות. לפני שיצאנו כל אחד לתפקידו ביקשתי מדני לשקול שוב את נסיעתו הביתה, המלצתי לו לחזור לישון בבסיס ולצאת בבוקר הביתה. חשוב לי ולחבריי שתדעו שיומו האחרון של דני במילואים היה יום שיגרתי, שאפשר לנו לבלות יחד כאמור בבריכה וליהנות ככל שניתן מהמקום ומהשירות. פגשתי בחור חברותי ושמח, מאושר מהחיים ומוקף תמיד בחברים…" מורן ורעות, חברים של דני, כותבים: "תמיד ידענו שכשאתה בא יהיו 'צחוקים', למרות שכשהיינו צריכים להתייעץ בעניינים רציניים, כמו בתחום המשפטים, תמיד היית שם רציני ובשבילנו. תמיד לקחת הכול 'בקטנה', צחקת על הכול בחיים ותמיד ידעת להסתדר, החלפת עבודות וסידרת שהחיים שלך יהיו מושלמים לרבות העובדה האמיצה והחכמה להציע נישואין. אנחנו יודעים שכל כך חיכיתם לזה ורציתם ילדים ולהפוך את ההורים לסבים, אבל הכול התנפץ לו ברגע, אפילו בכמה שניות בודדות שרק אלוהים יודע מה עבר לך בראש כי אנחנו יודעים שהיית נהג מעולה! דני, שאהבת כל כך את חבריך, אם רק היית יודע שכל חבריך מכל הצדדים יתגבשו לקבוצה נפלאה ויתמכו כמה שאפשר באלה ובהורים אחרי עזיבתך…"
