דובריש, נחמיה

נחמיה, בן שושנה ויצחק, נולד ביום י"ג באדר תש"ז (4.2.1947) בפתח-תקוה. הוא למד בבית-הספר היסודי-הדתי "נצח ישראל" ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-דתי "ישורון" בפתח-תקוה. בכיתות הגבוהות של בית-הספר התיכון סיפר לבני משפחתו כי גיבש לעצמו את מטרתו בחיים: להמשיך בלימודים באוניברסיטה. התכונות יושר, הגינות וחיפוש תמידי אחר הצדק, הן שהביאוהו לבחור במקצוע המשפטים והן שאפיינו את התנהגותו ואת יחסו לבני-אדם. היה חובב ספורט, שיחק בכדורסל ועסק בשחייה. היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא" ונטל חלק פעיל בפעולות התנועה. נחמיה גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1965 והוצב לחיל התותחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס מפקדי כיתות ונשלח לשרת באחת מיחידות החיל באזור הדרום. היה חייל אחראי ומסור לתפקידו. מפקדיו מציינים כי היה ממושמע ומסודר, וגילה יוזמה אישית בביצוע משימות שהוטלו עליו. במהלך השירות בצה"ל הקפיד לשמור על קשר עם בני משפחתו ועם חבריו. היה בן מסור להוריו וחבר למופת. לאחר תום שירות החובה שלו החל ללמוד באוניברסיטת תל אביב, בפקולטה למשפטים. בתום שנת הלימודים הראשונה נשא לאישה את חברתו מילדות אורה, וכעבור שנה נולד בנם ירון. נחמיה היה בעל אוהב ואב נפלא. את הלימודים באוניברסיטה סיים בהצלחה והתקבל לעבודה כמתמחה במשרד עורכי-דין, בו סיים את ההתמחות בתום שנתיים. חבריו לעבודה מעידים כי היה הרוח החיה במשרד, בעל חוש הומור, ותמיד ידע לומר את המילה הנכונה במקום הנכון, ללא התנשאות וללא יוהרה, וכך נודע בין ידידיו כמנהיג טבעי של החברה. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים הצטרף אל אנשי יחידתו ולחם באזור רמת הגולן. בשעה שאנשי יחידתו פרצו אל כפר ג'בע שברמת הגולן, נפצע קשה בהפגזה והועבר אל בית-החולים בצפת. יומיים אחרי-כן, בלילה שבין כ"א לכ"ב בתשרי תשל"ד 18.10.1973)-17) נפטר מפצעיו בבית החולים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בפתח תקוה. השאיר אחריו אישה ובן. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אחינו לנשק, נחמיה ז"ל, היה דוגמא לכולנו כאדם, כחבר, כמפקד וכחייל וקנה לו חברים רבים בין חיילי היחידה. במיוחד הייתה לנו למופת התנהגותו השקטה והאמיצה לאחר פציעתו. הוא הוכיח אומץ-לב וקור-רוח והדריך את הרופא איך לחבוש אותו, בטרם פונה במסוק".