דובנו, יצחק

בן רחל ומשה, נולד ביום ז' בשבט תרע"ג (5.2.1913) בעיר ולוצלאבק, פולין. שנות נעוריו עברו עליו על גדות נהר הווייכסל, שם גדל והיה לעלם חסון ובעל נפש עשירה. בילדותו הצטיין כמעט בכל ענפי הספורט. הוא היה מארגן את המשחקים עם חבריו שהתגאו בו בחצותו את הווייכסל לרוחבו ומשאיר הרחק מאחוריו את נערי הגויים. יצחק היה ממייסדי קן "השומר הצעיר" בעירו וממדריכיו המעולים. שנים רבות לאחר-מכן זכרו חניכיו הרבים בכל קצות הארץ את איציק מדריכם ודיברו עליו בהערצה. גם טוסיה אלטמן, גיבורת מאבק הגיטאות בפולין בתקופת מלחמת- העולם השנייה, היתה חניכתו בימים ההם. ביום היותו בן 20 (5.2.1933), עלה לארץ והיה ממניחי היסוד לקיבוץ אשר שכן תחילה בנחלת יהודה והקים אחר-כך את נגבה. יצחק שימש במשך שנים בשליחות ובתפקידים צבאיים מחוץ לביתו, אך היה קשור בנפשו לענייני המשק, וכשהיה בא לחופשה התעניין בכל הנעשה, יצא לשדות, האזין לדברי החברים, חיווה דעתו, וחי בכל לבו את צמיחתו של היישוב ודבק באדמתו. היה בעל נפש בריאה, איש השלמות הנפשית. את אשר הרגיש – אמר, בלא להעלים דבר. גלוי וישר – כגופו הזקוף. התעניין מאד בציור ורבים מדפי יומנו מוקדשים להערכת תמונות ולניתוח תוכנן. יצחק ראה בציור את עושרו של הטבע, את יפי החיים והנוף. אהב גם את עולם הצלילים והגה גם בנפש האדם, בפסיכולוגיה. כמעט כל שנותיו בארץ היו קודש ל"הגנה" בה בלט כמדריך, איש המדע הצבאי, מתכנן, חוקר, שקד על לימוד ההיסטוריה הצבאית, קורותיהם של לוחמים- מצביאים גדולים וכתב מאמרים ב"מערכות", הבטאון הצבאי של ה"הגנה". בכל אלה ידע לצקת מרוחה של הארץ ומייחודה של אדמתה. חניכים רבים העמיד יצחק ב"הגנה" ובפלמ"ח, שהיה מראשוני חבריו. בלב פקודיו נטע את המסירות ללא גבול ואת הרצון ללמוד. יצחק עצמו לא נטה בילדותו ללימוד המתמטיקה, אבל בהגיעו להכרה שהיא דרושה לו להשלמת ידיעותיו בתחום הצבאי – העמיק את ידיעותיו גם במקצוע זה כמו בכל מקצוע שעסק בו. עם פרוץ מלחמת-העצמאות היה יצחק מפקד נגבה. דמותו עודדה את הלוחמים ויוזמתו עמדה לה לנגבה בימים הקשים של המצור. הוא תבע התגייסות נמרצת לחפירת תעלות מגן וקשר, מקלטים וביצורים בקנה-מידה שנראה בימים ההם כבלתי מתקבל על הדעת. אחרי- כן נוכחו הכל כי יצחק ידע את אשר תבע. ביום י"ב באייר תש"ח (21.5.1948), כשהמצרים הרגישו בריכוז צבא בנגבה, החלו להפציץ את המשק. יצחק עסק בכתיבת פקודת-היום, שעיקרה היה החשת העבודה בביצורים. הוא קפץ לתוך התעלה ונהרג כשידו מושטת אל על, בתתו את פקודתו האחרונה לירות במטוסי האויב. יצחק הובא למנוחת-עולמים בקיבוץ נגבה. הניח אישה ושלוש בנות. אחת מבנותיו נפצעה קשה בהפגזת משמר העמק. בתקופת המחתרת נודע יצחק בשם "יואב" ועל שמו נקרא פריצת הדרך לנגב – "מבצע יואב". משטרת עיראק-סואידן, שמדרום לנגבה, אשר על כיבושה נשפכו דמים רבים – נקראה אף היא על שמו: "מצודת יואב". דפים לזכרו ניתנו בספר "בטרוף הסער", לזכר חללי נגבה, שהוציא קיבוצו.