דובנוב, אריה

אריה (אריה'לה), בן שושנה ויואש, נולד ביום כ' בתמוז תש"ט (17.7.1949) בבלפוריה. בהיותו כבן שנתיים עקרה משפחתו מבלפוריה ועברה להתגורר בעפולה, שם סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "יזרעאל". את לימודיו התיכוניים במגמה הריאלית סיים בהצטיינות בבית-הספר התיכון המחוזי בעפולה. אריה היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד", ארבע שנים כחניך ושנה כמדריך. בבית-הספר התיכון שילב בלימודיו פעילות חברתית וספורט. הוא השתתף בפעולות הגדנ"ע, יצא לקורסים ושימש כמדריך, אשר שמו יצא לפניו, בזכות היותו בוגר ואחראי ובעל סמכות וכושר טבעי לפקד ולהדריך. בתחום הספורט הצטיין בעיקר בענף הכדורסל ופעל רבות בענף זה במסגרת "הפועל עפולה". בזכות חוסנו הגופני, קומתו הגבוהה וכושרו הגופני, השתלב היטב במשחקים ואף השלים קורס למדריכי כדורסל במכון וינגייט וקורס למצילים חובבים בעפולה. אריה גויס לצה"ל בסוף אוגוסט 1967 ויצא מיד ללימודים במסגרת העתודה האקדמית. הוא סיים שלוש שנות לימוד במגמות המתימטיקה והפיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, והשלים את לימודי התואר הראשון במגמות אלה. בין סמסטר אחד למשנהו עבר קורס מ"כים וקורס קציני עתודה, שאותם סיים בהצטיינות. גם בעת לימודיו באוניברסיטה מצא זמן לתחביביו ואף פיתח אותם. הוא המשיך לשחק בכדורסל במסגרת קבוצת הכדורסל של הסטודנטים. כן הצטרף ללהקת המחול של הסתדרות הסטודנטים ובשנת 1970 יצא יחד עם הלהקה לסיבוב הופעות באפריקה. מסע הופעות זה זכה בהדים חיוביים ובסיקור עיתונאי נרחב באותן מדינות וייצג את המדינה בכבוד ובהצלחה רבה. לאחר שהשלים את לימודיו באוניברסיטה, חזר אריה לשרת בצה"ל. בתחילה עבר השתלמות בחיל התותחנים אולם מיד התנדב לקורס טיס בחיל האוויר, וסיים אותו בשנת 1972. על תקופת שירותו כטייס סיפר אחד ממפקדיו: "עבודות שבוצעו על-ידי אריה ישמשו אותנו עוד זמן רב, בגלל דיוקו וקפדנותו בהכנתם". גם בהערכות מפקדיו צוינו רבות כישוריו המעולים כטייס וכלוחם, הדבק במטרתו ולא נח עד אשר השלימה במלואה. אריה שימש גם כמדריך בבית-הספר לטיס וקנה לעצמו שם של מדריך מצוין, שהמלאכה נהירה לו היטב. בשנת 1972 נשא לאישה את חיותה חברתו ועל-אף עיסוקו המלא בתפקידו, מצא זמן להקים את ביתו החדש ולטפח בו חיי משפחה מלאי אהבה והרמוניה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים יצא אריה למשימות מבצעיות רבות בחזיתות השונות. כטייס מטוס-קרב נדרש ממנו להיות מוכן תמיד לכל משימה. ביום כ"ז בניסן תשל"ד (19.4.1974) יצא לגיחה קרבית על המקום, שכונה "העיניים של המדינה", הר החרמון. בגיחה זו נפגע מטוסו בטילים נגד מטוסים והוא נפל. סרן אריה דובנוב הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בעפולה. השאיר אחריו אישה, בן שנולד שבועיים לאחר נפילתו, הורים ושני אחים. אריה אהב מאוד ילדים ואת בנו שלו לא זכה לראות. בין מכתבי התנחומים שקיבלה המשפחה לאחר נפילת אריה נכתב ע"י מפקדו: "ישבו רבים ממוקיריו ורעיו של אריה וזכרו אותו, רק לטובה. הוא היה לנו מהטובים שבטובים. בחור שהיינו גאים, לו היו לנו רבים כמותו;" ובמכתב מתקופה מאוחרת יותר מספר מפקדו: "לא רק שאבד לנו טייס, לוחם, מתוך השורה הראשונה, לא רק שאבדנו מדריך מעולה, אבד לנו בראש וראשונה אדם, רע, איש שידענו להעריכו ולאהבו;" פרופ' מרכוס מן האוניברסיטה העברית בירושלים כתב: "אריה סיים את התואר הראשון במוסדנו בהישגים יפים מאוד וקיוינו לראותו ממשיך בלימודיו ועושה חיל;" במכתב שכתב ידידו מהאוניברסיטה נאמר: "מדוע נגזר תמיד על הטובים שבנו ללכת? חיוכו התמידי, עליזותו ונפשו העדינה, כישרונותיו ויכולתו ליצור קשר בלתי-אמצעי עם כל אדם, כל אלה יזכרו בלבי תמיד". שמו הונצח בחוברת "נזכור", שיצאה לאור על-ידי "בנק הפועלים", להנצחת שמם של נופלים מקרב עובדי הבנק ובני משפחותיהם; כמו-כן הונצח שמו בחוברת "לזכר הבוגרים", שיצאה לאור מטעם בית-הספר התיכון המחוזי בעפולה, ובספר "יד לנופלים", שיצא לאור על-ידי עיריית עפולה.