דובינבוים, גרשון (דבמבם)

בן מלה ותנחום, נולד בשנת תרפ"ז (אפריל 1927) בעיר בריסק, פולין. בשנת 1935 עלה ארצה עם הוריו שהתיישבו ברחובות. שם סיים גרשון את לימודיו בבית-ספר עממי והתחיל לעבוד בבית- מסחר כדי לעזור להוריו במצבם הדחוק. בהיותו בן 15 הצטרף לגדנ"ע. משנת 1943 היה מגויס גיוס מלא בפלמ"ח. תחילה סיים קורס מ"כים ואחר-כך – קורס מ"מים. עם חבריו בפלמ"ח השתתף בהורדת מעפילים, בפיצוץ גשרים וב"ליל וינגייט". בחודש דצמבר 1947 הגיע בראש התגבורת הראשונה שנשלחה לנגב – מחלקה של פלמ"ח – ליד מרדכי. זמן קצר אחר-כך נתמנה למפקד פלוגה באזור זה. הוא ליווה שיירות שפילסו להן דרך לנקודה הדרומית המבודדת ומשמוקשו הכבישים – השקיע את כל מרצו וכוח המצאתו בחיפוש דרכים חדשות. הודות לכשרונו הארגוני הרב התגבר על הקשיים והקשר עם הצפון לא נותק. גרשון לא חס על עצמו ולא שם לב לדברי חבריו כי אסור לו, כמפקד האחראי לאזור, להסתכן בדרכים עקלקלות. באחד הסיורים נפצע קל. אנשי הכנופיות פחדו מפניו והוא זכה בפיהם לכינוי "השד האדום של הדרום". הם הכריזו על פרס בסך 20 אלף לא"י למי שיתפוס אותו. השפעתו של גרשון על אנשיו היתה עצומה, והם העריצוהו ממש. הוא הצטיין בקור-רוח בלתי-רגיל. ידע לחייך ולהרגיע גם ברגעים שבלבו כירסם הייאוש. גרשון ידע מה דלים הכוחות בנשק ובאנשים, מה מעטים הסיכויים להחזיק מעמד – ואף-על-פי-כן היה שופע עליצות: "תראו, חבר'ה, יהיה טוב". אמרה זו היתה שגורה בפיו. שבועות רצופים לא טעם טעם שינה. עיניו האדימו מרוב עייפות, אולם לא עלה על דעתו לבקש חופשה, כי ידע שאין די אנשים בנגב. פקודיו אהבוהו על פשטות הליכותיו, אומץ-רוחו ותבונתו. היה אהוב גם על חברי הקיבוץ, ובייחוד על הילדים, שהוקירו את "גרשון הג'ינג'י". הוא תבע מעצמו יותר מאשר מאחרים ולכל מקום סכנה הלך בראש, אך בלי להבליט את עצמו. "היתה לנו ההרגשה כי אחרי ה'ג'ינג'י' שלנו אפשר ללכת בעיניים עצומות", "ידענו שעל דבמבם אפשר לסמוך" – כותבים חבריו. עם התקרבות החזית ליד מרדכי הועבר מטה הפלוגה לגברעם. החלו הפגזות והפצצות מן האוויר. הקיבוץ פנה ל"צלב האדום" בבקשה שיאפשר לפנות את הילדים מהנקודה המותקפת. "הצלב האדום" לא נענה לבקשה. אז הצליח גרשון לפרוץ דרך ליד מרדכי בלילה, בראש יחידת "חיות הנגב", ולהוציא את הילדים – שכה אהבם – למקום-מבטחים. "חמש דקות לפני השעה 12" כדבריו. כשהחמיר המצב ניסה שוב להגיש עזרה למשק המותקף, אולם הכוחות שברשותו לא הספיקו להדיפת הצבא המצרי. באישון לילה חדר עם לוחם אחד ליד מרדכי, שם עמד על חומרת המצב. הוציא את הפצועים – 30 במספר – מהמצור במשוריינים שעמדו במרחק רב מחוץ לגדר המשק. למחרת עזבו אחרוני המגינים את יד מרדכי. בהפוגה הראשונה בילה את חופשתו בבית הוריו. ושוב נקרא לפעולה. "אבל, אמא, פשוט מוכרחים ללכת" – השיב לאמו שהפצירה בו לא להסתכן יתר על המידה. גרשון, שהועלה בינתיים לדרגת סרן, ירד עם יחידת משוריינים לנגב והצטיין בפעולות רבות, בתכנון מדויק של המבצעים ובהעזה רבה. השתתף בכיבוש באר שבע. בשעת פעולה בעורף האויב (פיצוץ גשר ליד הכפר דהריה לשם מניעת הגעת תגבורת מצרית) נפצע בקליע חודר שריון, אולם לא חדל מלפקד על אנשיו. הוא הועבר לעורף, ולמחרת, ביום כ"ג בתשרי תש"ט (26.10.1948), מת בבית-החולים ברוחמה והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי ברחובות. להנצחת זכרו קרא קיבוץ יד מרדכי לבתי-הספר שבמקום בשם "בתי-גרשון". המשורר אבא קובנר הקדיש לו שיר בספר שיריו "פרידה מהדרום".