בת דיאנה ואלברטו. נולדה ביום כ' באדר ב' תשמ"ד (24.3.1984) בבואנוס איירס, ארגנטינה, אחות להראל, אביב ועמוס. בשנת 1987, בהיותה בת שלוש, עלתה המשפחה ארצה וקבעה ביתה בקיבוץ עין השלושה, שם גדלה והתחנכה. מרים למדה בבית-הספר היסודי 'ניצני אשכול' ובבית-הספר התיכון המקיף 'מעלה הבשור' במגמה ריאלית-כימית וסיימה כבוגרת מצטיינת במחזור הלימודים שלה. מרים זכתה במכתב הערכה ממשרד החינוך, שנכתב בו בין היתר: "הצטיינותך והישגיך הגבוהים בלימודים הינם ביטוי למאמץ שהשקעת ברכישת ידע, ומעידים על סקרנות, יכולת אישית ונחישות בהשגת המטרה." מרים היתה שחיינית מעולה ונטלה חלק בתחרויות נבחרת ישראל בשחייה מטעם הפועל 'אשכול', וזכתה במדליית כסף באליפות הארץ עד גיל 18. באופיה, היתה הישגית וידעה לעמוד על שלה בחוצפה ילדותית. תמיד דאגה למשפחתה והיתה קשורה אליה מאוד. חבריה מקבוצת 'חצב', שנהגו לכנותה 'מירו', כתבו עליה: "אנחנו יודעים ובטוחים שעכשיו את למעלה בשמים, מסתכלת עלינו, מחייכת עם החיוך המקסים שלך והעיניים הבהירות שתמיד צחקו ואמרו הכל. והמלאכים בשמים נהנים מחברתך, מהבדיחות שלך והירידות שלך על כל העולם." באוקטובר 2002 התגייסה מרים לצה"ל לחיל-האוויר ובתום אימוני הטירונות בבסיס עובדה עברה קורס עוזרי בקרה אווירית (חשבי יירוט), ובסיומו הוצבה ביב"א בהר מירון. במסגרת תפקידה היתה אחראית על הזנקת מטוסי הקרב של חיל-האוויר; על הזנקת מסוקים לפעולות חיפוש והצלה ועל הקשר עם בתי-חולים במהלך פינוי פצועים. היא הצטיירה שם כילדה חייכנית, אמיתית ואחראית, שובבה וחכמה, מצחיקה את הסובבים אותה וכובשת אותם בחיוכה הרחב. חברותיה לקורס מביעות את כאבן בשיר: "הלכת לנו ככה/ השארת אותנו פה לבד/ מאחוריך/ אוספות שברי זיכרונות/ ועם כל זיכרון, אנחנו רק מבינות יותר ויותר/ איזו זכות נפלה בחלקנו/ ואיזה הפסד בלתי יתואר הוא/ שלא הספקנו להכיר יותר." מרים היתה בבחינת מים שקטים חודרים עמוק. מרים היתה על סף הסמכתה כעוזרת במסלול התעבורה, המנהל את תעבורת כלל המטוסים במדינה. היא דחתה את יציאתה לקורס קצינים כדי שתוכל להתקבל למסלול קצונת הבקרה ולחזור ליב"א כקצינת מחלקת עוזרים וזאת למרות מחאות חבריה ליחידה שלא רצו לוותר עליה. במחלקת עוזרים חשים מאוד בחסרונה ומודעים לחותם שהשאירה בהם. את כל תפקידיה ביצעה מרים במקצועיות ובאחריות, תוך שמירה על רוח חברית ואווירה טובה. היא הפגינה יחס בוגר לשירות ולדרישות הגבוהות, בד בבד עם חוש הומור ייחודי ושמחת חיים. חבריה זוכרים את הפתקים האישיים הקטנים שנהגה להשאיר להם כדי לעודדם. מרים נהרגה בתאונת-דרכים ביום ט"ו באייר תשס"ג (17.5.2003). לאחר בילוי יום שישי עם אחיה אביב ועוד שני חברים מהקיבוץ, התבקשה לנהוג במכונית מאחר שהיתה היחידה שלא שתתה באותו ערב. התאונה התרחשה במרחק רבע שעה מהבית, בין צומת גבים לצומת סעד. הרכב התנגש בגשרון והתהפך אל תוך תעלה. מרים נהרגה במקום ואחיה נפצע קל. בת תשע-עשרה היתה בנופלה. הותירה אחריה הורים ושלושה אחים. מרים הובאה למנוחות בבית-העלמין בקיבוץ עין השלושה. בשורות הכיתוב האישי על מצבתה נחקק: "מירו, צחוקך יהיה עמנו לעד. אבא, אמא, הראל, אביב ועמוס ג'." הרמטכ"ל, רב אלוף בוגי יעלון, כתב למשפחתה: "חיילת מקצועית ויסודית שהפגינה רצון עז לתרום לצבא ולמדינה כאחד ואף הביעה את רצונה להמשיך את שירותה בצה"ל". חבריה של מרים מספרים על האיכפתיות והדאגה שהפגינה כלפי הסובבים אותה, תכונות אשר בזכותן, כמו גם בזכות מעלות נוספות, היתה אהודה על כל מי שהכירוה." מפקדה, סא"ל רן, כותב למשפחה: "מרים התעקשה לשרת בצפון למרות הריחוק מהבית, והיא אהבה את המקום ואת היחידה. תחושת השליחות הציונית שפעמה בה איפיינה את כל מעשיה, ולא תחושת כורח… חייה היו קצרים לדאבון הלב, אך מלאים. היא למדה אהבה וחינכה אחרים, התלבטה בבעיות העמוקות יותר של חיינו – ונשארה, עם זאת, רגישה ופתוחה לחיוך, לטיול, לפרח ולשיר… היו לי הכבוד והזכות לפקד על בתכם. מרים הותירה בחיינו חותם עמוק, וזיכרה יחיה בליבנו לעד." חגי, קצין במחלקת עוזרים, כותב: "חודש עבר ועדיין מרגישים אותך כאן במסדרונות כמו תמיד. בכל מקום שמסתכלים יש חלל ריק, שפעם מילאת בצחוק, בשמחה, ברצינות ובדבקות שבה שאפת למטרות שלך. אני מקווה שידעת מה היית כאן בשביל כל אחד, המקום שתפסת אצל כל אחד, גם אצל מי שהיו קרובים אליך וגם האחרים. לשמחתי אני יודע להגיד שיש כאלה שהשארת בהם חותם, משהו ממך. והם אינם מעטים כלל. לצערי לא זכיתי לראות את כל הנפלאות שאני יודע שיכולת לעשות עוד בעולם הזה." אביה אלברטו, ספד לה: "מוזר לי לספר עליך דברים. אין צורך. כולם יודעים כמה מוכשרת, יפה וטובה היית וכמה אחרים אהבו אותך… אני משוכנע שאת בעצמך, עקשנית שכמותך, אמרת לגורל: 'את אחי לא תיקח' וזו מתנת הפרידה שלך." אמה, דיאנה, שמרים היתה ילדת חלומותיה, שינתה את אורח חייה לאחר מותה של מרים ועכשיו משתדלת לנצל כל רגע ולחיות אותו כאילו היה הרגע האחרון. "עכשיו אני קוראת יותר ומנקה פחות, יושבת במרפסת ומביטה בנוף בלי לשים לב לעשבים שבדשא. משתדלת לבלות יותר זמן עם משפחתי וחברי ופחות בעבודה. הבנתי שהחיים הם קבוצת חוויות, ליהנות ולא לשרוד… היום אני לא שומרת הפתעות, כל דבר שמוסיף חיוך לקרובי, אני שופכת במקום. כל יום שאני קמה הוא יום מיוחד, כל דקה כל שנייה מיוחדות." היא כותבת למרים: 19" שנה רק למדנו ממך את יופי העולם, ורק נשארה לנו דרכך להעביר טיפים יפים."
