דואדי (דוידי), דוד

בן זקונים למשה ולחנה זיכרונם-לברכה. נולד ביום ו' בניסן תשט"ו (2.3.1955) בתל-אביב. למד בבית-הספר היסודי-דתי בפנימיית 'נוה שלום' שבבני-ברק. אחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון 'כפר אברהם' שבפתח-תקוה . דוד התייתם מאמו, כשמלאו לו שמונה שנים. בעת לימודיו בפנימיית 'נוה-שלום' שמר על קשר הדוק עם אביו ועם אחיו ואחיותיו. בחופשותיו נהג ללמוד תורה עם אביו, שהיה אדם דתי וראה את החדרת אמונתו בבניו כדבר ראשון במעלה. דוד הסב עונג וסיפוק רב לאביו בהיותו תלמיד חרוץ המצליח בלימודים. הוא היה נער שקט וצנוע, ממושמע ומסור למשפחתו. כשהיה בן שש-עשרה נפטר אביו, ועל-אף המשבר הקשה שפקד אותו הצליח להתאושש, ובדרכו השקטה והמאופקת למד לדאוג לצרכיו, לא להתלונן ולא להכביד על קרובי משפחתו. יחד עם-זאת, נהיה דוד סגור יותר ומיעט לדבר ולשתף אחרים בבעיותיו. בכל הנוגע לבעיותיהם של אחרים אהב דוד להקשיב, לשמוע ולעודד. כשנשאל לדעתו, הפתיע את כולם בדעותיו ובמחשבתו המקורית. דוד גויס לצה"ל במאי 1973 והוצב לחיל-התותחנים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס-נהיגה, הוצב לבסיס של חיל-התותחנים בדרום הארץ כנהג רכב כבד. במלחמת יום- הכיפורים עשה ימים ולילות בנהיגת משאיות תחת אש כדי להוביל דלק ומזון לחיילים בחזית. משבר פקד אותו, כשידידו הטוב מילדות נפל במערכה. לאחר המלחמה השתנה אופיו, והתנהגותו היתה לבלי הכר; הוא ניצל כל הזדמנות לבלות ולטייל עם ידידיו והסביר זאת באמרה: "אכול ושתה… וג'". דוד התכוון להמשיך את לימודיו לאחר שחרורו מצה"ל. ביום י"ד בתמוז תשל"ו (12.7.1976) נפל דוד בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית-שאול. השאיר אחריו שמונה אחיות ואח. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד-היחידה: "דוד היה חייל מסור ואחראי וחבר טוב לכולנו. הוא נהג להתנדב למשימות מיוחדות שדרשו מאמץ רב ואחריות. הוא השתלב היטב בחיי החברה ביחידה והיה מקובל על הכול – חברים ומפקדים. כולם העריכוהו לא רק כחייל אלא כאדם וכחבר". משפחתו תרמה לזכרו ציפוי לתיבה בבית-הכנסת 'איגוד אחים, יד-ושם' שבתל-אביב.