דהן, שמעון
בן חנה ומשה. נולד ביום כ"ג באייר תשכ"ו (13.5.1966) במושב אביבים שבגליל העליון. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר 'מורשה' במושב והמשיך את לימודי התיכון בכפר הנוער על-שם דב סטרין ליד חיפה, במגמת מכונאות ימית. כבר מגיל צעיר ניחן שמעון בחריצות ובמסירות לחבריו ולבני משפחתו. בהיותו בן משק, הקדיש חלק ניכר מזמנו לעבודה בענפי המשק השונים ובתקופת השירות הצבאי הקפיד לצאת בכל עונה חקלאית לחופשה קצרה בת יומיים-שלושה כדי להפחית מעומס העבודה שהיה מוטל על המשפחה. נכונותו לעזור לזולת באה לידי ביטוי בכל מסגרת ששהה בה. כך, למשל, באחת מנסיעותיו בכביש הצפון עזר – יחד עם אחיו – לבני משפחה מקיבוץ כברי לתקן את צמיגי מכוניתם. במכתב תודה שפורסם על-ידי אותה משפחה, זכו שמעון ואחיו לכינוי 'אנשים יפים'. שמעון גויס לצה"ל באפריל 1984 והוצב לחיל-החימוש. לאחר הטירונות השתלם בקורס נהיגה במשאית ואחרי-כן השתלב ביחידת חטמ"ר ברמת הגולן, שם שירת כנהג וכסמל רכב. לקראת סיום השירות, משנמצא ראוי לקידום מקצועי ומתוך רצון לעודד את המשך שירותו בצה"ל, הוצע לו לעבור הסבה מקצועית לתחום התחזוקה. לאחר שעבר את שלב ההכשרה המתקדם, שימש בתפקיד נגד מוצבים ביחידת-האם שלו. בחוות-הדעת מתקופת שירותו בקבע, נכתב עליו כי היה חייל מסור בעל יכולת גבוהה מאוד, "המשקיע מעל ומעבר למקובל ביחידה". כאות הוקרה למאמצים ולהישגים המקצועיים שהגיע אליהם נבחר בדצמבר 1989 לנגד מצטיין. חודש אחר-כך הועלה לדרגת רס"ר ובפברואר 1990 קיבל תעודת הצטיינות מידי מפקד האוגדה. בינואר 1989 נשא לאישה את אתי חברתו, אותה הכיר בחטיבה במהלך שירותם המשותף. שהותו הממושכת ברמת הגולן קשרה אותו לנופי האזור ולאנשיו וכך החליט להקים את ביתו בקצרין – שם נולד בנו משה. ביום 25.2.1990, בדרכו לבסיס שבו שירת, סמוך למושב קדמת צבי שברמת הגולן, נפגע שמעון בתאונת-דרכים. הוא נפגע קשה ברגליו ובחזהו ופונה לבית-החולים רמב"ם בחיפה. שמונה ימים נאבק על חייו וביום התשיעי, ביום ט' באדר תש"ן (5.3.1990) הוכרע. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין במושב מירון. השאיר אחריו אישה, בן, הורים, ארבע אחיות – אסתר, אלישבע, דינה ורוז ושלושה אחים – עמרם, שאול וקובי. משפחתו הוציאה לזכרו חוברת ובה דברי חברים, מפקדים, ובני משפחה. בכל דף מדפי החוברת ניכרת דמותו של אדם חביב וחברותי, מסור ונמרץ. במכתב תנחומים לרעייתו, כתב מפקד היחידה: "שמעון היה לנו סמל לחריצות ועבודה למופת. ימים כלילות עשה במוצבי רמת הגולן ובחטיבה, בשיפור והעלאת הכשירות במרכיבי הביטחון השוטף ולחירום. שמעון ידע ואהב את רמת הגולן והארץ כאדם את מולדתו. חברותו וידידותו היתה יקרה לכולנו. במלותיו האחרונות ציוונו: המשיכו לטפל במוצבים ובחיילי המילואים"
