בן גרציה ושלום. נולד ביום ו' באב תשי"א (8.8.1951) במרוקו. בהיותו בן ארבע עלה לארץ עם משפחתו, שקבעה את מקום מגוריה במושב יד רמב"ם. בילדותו דבק בו הכינוי "מוריס" וכך קראו לו כולם. את לימודיו היסודיים רכש בבית-הספר הממלכתי- דתי "יד רמב"ם" ביישובו, ואחר כך עבר לתיכון החקלאי במקווה ישראל, ובו למד שלוש שנים. את כיתה י"ב עבר מוריס בפנימייה הצבאית "אונים" בכפר סבא, שם למד את מקצוע האלחוטנות. מוריס ניכר בצניעותו ובענוותו. ידוע היה כמי שנרתם בשמחה לעזור לזולת ולעולם אינו מסרב לבקשה כלשהי. אדם חביב ואהוב, שיצר תקשורת טובה עם הסביבה וידע להטות אוזן קשבת לחבריו הרבים. במחצית חודש פברואר 1970 גויס מוריס לצה"ל ושירת בחיל המודיעין. במסלול שירותו עבר הכשרות שונות. בין הקורסים שעבר נמנו קורס אלחוטנים וקורס מפעילי ציוד. מוריס זכה לחוות דעת חמות ממפקדיו שחזרו וציינו את יעילותו ואדיבותו. הוא היה מועמד לצאת לקורס קצינים. מספר חודשים לאחר שחרורו משירות סדיר החליט לחזור לצבא ולשרת בצבא קבע, וכך עשה באוקטובר 1973. לאחר ארבע שנים השתחרר ועבד כשנתיים בתעשייה האווירית כאזרח. מוריס, ששאף להקים בית בישראל, נישא לבחירת לבו, דבורה, בקיץ 1976 ונולדו להם שלושה ילדים – ענבל, שי וסוזי. באוקטובר 1979 החליט לשוב לצבא והתגייס מחדש לחיל האוויר. בין השנים 1985 – 1979 שימש כממונה על מחסן מסווג. משנת 1985 ועד סוף שנת 1993 שימש כמש"ק גף וקניין בסיסי. בשנותיו הארוכות בצבא התקדם מקצועית, למד והשתלם בקורסים רבים, במסגרת צבאית ואזרחית, שסיים בהצלחה. בקיץ 1989, תוך כדי שירותו, חלה מוריס במחלת כבד. הוא נשא בגבורה את מחלתו אך מצבו הידרדר בהדרגה, עד כי לא ניתן היה לטפל בו בתרופות והוחלט כי עליו לעבור השתלת כבד. בקיץ 1993 נסע עם אשתו לאנגליה, שם נבדק והוחלט כי ישוב מקץ ארבעה חודשים לצורך השתלה. בנובמבר 1993 נסע שוב לאנגליה ובמשך חודשים ארוכים המתין להשתלה בבית החולים "קווין אליזבת" בבירמינגהם. הידיעה על מחלתו של מוריס השפיעה קשות על אמו, שהיתה קשורה אליו מאוד והיא נפטרה בחורף של שנת 1994. מוריס שב עם רעייתו לארץ, לשבת שבעה עם משפחתו, וחזר לאנגליה לתקופת המתנה נוספת. בקיץ 1994 עבר מוריס השתלת כבד ראשונה בבית החולים בבירמינגהם, השתלה שלא צלחה. מספר ימים לאחר מכן בוצעה השתלה נוספת, שלאחריה הסתמן שיפור מסוים במצבו, אולם אחר כך המצב הידרדר שוב. גופו לא עמד בתלאות המחלה והוא נפטר ממחלתו בלונדון, ביום כ"ד באלול תשנ"ד (31.8.1994). בן ארבעים ושלוש היה במותו. מוריס נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו אשה, שלושה ילדים, הורים וחמישה אחים ואחיות – שמעון, לאה, מרים, דניאל ונעמי. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-נגד. משפחתו רכשה לזכרו נברשת עבור בית הכנסת אליו השתייך מילדות, במושב יד רמב"ם. הרמטכ"ל אהוד ברק כתב למשפחה: "משה זכרונו לברכה היה מש"ק גף וקניין בסיסי בבסיס אספקה של חיל האוויר מספר שמונה עשרה. משה תואר על ידי מפקדיו כחייל מסור, שקדן, יסודי, אחראי ואמין, וכבן-אדם נעים הליכות, צנוע והגון. שימש דוגמה אישית לסובבים אותו עד שהכריעה אותו מחלתו". משפחתו קיבלה תעודת הוקרה מאת האלוף יורם יאיר, ראש אגף כוח אדם בצה"ל. בתעודה נכתב: "רב-נגד משה נפתלי דהן שירת בשירות הקבע בצה"ל. הוא ראה את השירות כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו. תרומת חייו היתה גדולה." מפקד היחידה בה שירת מוריס, כתב למשפחה: "משה שירת תקופה של עשרים ושתיים שנות שירות בצבא ההגנה לישראל, מהן חמש שנות שירות בחיל המודיעין ושבע עשרה שנים בחיל האוויר וביחידה. במהלך שירותו התגלו בו תכונות רבות, שהבולטות שבהן: יושר אישי, שקט פנימי, מסירות, ענווה, חריצות, צניעות, אמינות, יחסי אנוש ודוגמה אישית לסובבים אותו. בתפקידיו הגיע לרמה בכירה ביותר ומהחשובים שבהם, במסגרת היחידה – כמש"ק גף וכקניין בסיסי. בתפקידיו אלה, טיפל נאמנה מול כל גורמי הבסיס ומילא תפקידו, באחריות ובמסירות הראויים לציון".
