דהאן, מאיר

בן עליזה וסלומון-שלמה. מאיר נולד בי"ג בתמוז תשי"ח (1.7.1958) במרוקו. בהיותו בן חמש עלה עם משפחתו ארצה. הוא התגורר בטבריה ולמד בבית ספר יסודי דתי "חמד". את השכלתו התיכונית רכש מאיר בבית ספר מקצועי בטבריה. בבית הספר הכירוהו כנער חברותי שאוהב לעזור לכל אחד, וכתלמיד מצטיין. בחודש פברואר 1976 גויס מאיר לשירות חובה. הוא ביקש לשרת במשמר הגבול ומבוקשו ניתן לו. בסיום הכשרתו כלוחם נשלח לקורס מ"כים, אותו סיים בהצלחה ושובץ כמפקד כיתה ביחידות מג"ב צפון. בחודש ינואר 1979 סיים מאיר את שירות החובה והתנדב להמשך שירות קבע במשמר הגבול, שבמסגרתו עבר קורס סמלים, קורס נהיגה וכן השלים את לימודי הבגרות. במלחמת שלום הגליל הועבר יחד עם יחידתו לשרת בלבנון. מאיר היה אדם חברותי מאוד ונהג לא אחת לארח בביתו חברים מיחידתו, ובין חבריו בלט בעירנותו ובשמחת החיים שלו. מפקדיו העריכוהו כבעל רצון עז להתקדם, חרוץ, בעל שיקול דעת ויכולת החלטה נכונה ונבונה. הוא שיתף פעולה עם מפקדיו ופיקודיו, התנדב לכל משימה ונודע כאדם שהיה כיף לעבוד במחיצתו. אביו של מאיר היה נכה בדרגה גבוהה ותפקודו כראש משפחה היה מוגבל ביותר. מאיר קיבל על עצמו את תפקיד ראש המשפחה, דאג לכל הנדרש והיה יד ימינה של אימו לכל אורך הדרך. במחצית 1983 מאיר נשא לאישה את שרה והחל בהקמת משפחה משלו. למרות זאת הוא לא זנח את הטיפול והדאגה להוריו ולשבעת אחיו ואחיותיו. באותה תקופה הוא ביקש לסיים את שירות הקבע, כדי להיות במסגרת משפחתו זמן רב יותר ולתת מענה ופתרון לבעיות הפרנסה של המשפחה. מבוקשו ניתן לו והוחלט כי יסיים את שירותו ביום 18.1.1984, אך לא כך קרה. רב-סמל מאיר נפל באסון צור השני. במהלך מלחמת שלום הגליל, בזמן שצה"ל פעל כנגד ארגוני אש"פ והחיזבאללה בלבנון, פעל מג"ב בשיתוף פעולה עם השב"כ במיגור קיני מחבלים בעיר צור. הלוחמים שוכנו במתקן שהיו בו שני מבנים בני שתי קומות. ביום שישי כ"ח בחשוון תשמ"ד (4.11.1983) בשעה 06:00 בבוקר פנה טנדר שברולט מכביש ראש הנקרה – צור לעבר המתקן, שהיה מוקף בסוללת עפר ובגדר היקפית ואובטח בשמירה מתמדת. הטנדר שנסע במהירות עורר את חשדו של המקלען והוא פתח לעברו באש. שומר נוסף שהבחין במתרחש פתח אף הוא באש לעבר הרכב החשוד. למרות האש פרץ הטנדר את שער הכניסה למתקן ונכנס בין שני המבנים. הנהג המתאבד הפעיל את 500 קילוגרם חומר הנפץ שהיו ברכב וגרם לקריסת המבנים. במקום נהרגו כשישים איש ובהם עשרים ושמונה אנשי מערכת הביטחון. מאיר היה בן עשרים וחמש בנפלו. הוא נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין בטבריה. השאיר אחריו אישה, אם ושבעה אחים ואחיות. כתבה אחותו של מאיר, שושנה: "כל ציפיותיו ותכניותיו לאחר השחרור התנפצו, מחמת האסון הכבד שבו מצא מאיר את מותו הטראגי באסון צור השני. אסון זה השאיר חלל ריק בחיי משפחתו, שבה שימש כמנהיג. משפחתו ראתה בו אב מסור בגלל מצבו של אביו הנכה. דמותו לא תמוש מנגד עינינו לעולמי עד"