דהאן, אסף

בן ניקול ואלי. נולד ביום ו' בניסן תשל"ז (25.3.1977) בירושלים. אסף גדל והתגורר כל חייו בכפר "חוות הנוער הציוני", מקום פסטורלי בירושלים, המקיים אורח חיים מיוחד. כבר בילדותו ניכרו באסף רצינות, שנינות וכריזמה יוצאות דופן. את מסלול לימודיו החל בבית-הספר היסודי "לוריא" בירושלים ונחקק בזכרונם של כל המורים בבית-הספר, הוא המשיך לתיכון "דנמרק", שם למד במגמה הביולוגית וסיים את לימודיו בהצלחה. ביטחונו העצמי של אסף אפשר לו להגשים תוכניות שלא עלו בקנה אחד עם גילו הביולוגי. רוב שעות היום נעדר מהבית, התמסר לעיסוקיו, מבלי שהדבר עורר דאגה מיוחדת. כושר האלתור שלו יצר לו תדמית של מי שמסוגל לפתור כל בעיה הניצבת בדרכו. אישיותו הדינמית וכישוריו החברתיים פתחו בפניו דלתות בכל מקום אליו הגיע. אסף הצטיין בספורט ועמל על שיפור כושרו הגופני. התאמן בקבוצות שחייה וכדורעף. שיחק כדורגל ואהב לרוץ. בין תחביביו הרבים נמנו גם צלילה וטיסנאות. חלק נכבד מזמנו שימש כמדריך טיולים. בטיוליו הרבים טיפח תחביב נוסף, סנפלינג. נוסף על אלה עבר גם קורס עזרה ראשונה ובין השאר, שימש כמדריך של"ח, מציל מוסמך ומדריך שחייה. אסף השיג כמעט את כל היעדים שהציב לעצמו. חלומו מילדות להיות טייס כמעט התגשם, כאשר היה מועמד לצוות אוויר. הוא עבר וסיים את הגיבוש של קורס טיס, אך לבסוף נשר מהמסלול. למרות האכזבה שחש, החליט להתנדב ליחידה קרבית. בסוף חודש יולי 1995 התגייס אסף לצה"ל. הוא עבר מסלול טירונות ואימונים שונים, סיים קורס מ"כים והוכשר כלוחם חי"ר. בהמשך, הוצב בסיירת "עורב" של הנח"ל. תוך זמן קצר רכש את אמונם של המפקדים והחיילים ושימש כסמל הצוות. אסף תכנן לצאת לקורס קצינים ולהתקדם בסולם הדרגות. הוא השתייך ל"צוות דותן" שמנה אחד עשר לוחמים. עד מהרה הפכו חברי הצוות, כולל מפקדם, לקבוצה מגובשת. מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה ביניהם גלשה לחייהם הפרטיים והם הרבו לבלות יחדיו גם בעת החופשות. הקשר ההדוק שנוצר בין החברים נגדע, ביושבם זה לצד זה במסוק שהובילם ללבנון. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם אסף. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. בן עשרים היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, אח – שלומי ואחות – ורד. לאחר מותו הועלה אסף לדרגת סמל ראשון. במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "אסף שירת כלוחם בפלוגת 'עורב' של חטיבת הנח"ל, ותואר על ידי מפקדיו כחייל אחראי ומסור, לוחם מעולה, שהפגין יוזמה, איכפתיות וכושר מנהיגות בביצוע תפקידו." מפקד היחידה בה שירת, כתב למשפחה: "אסף הגיע לצוות באמצע המסלול. בזכות אישיותו היה המוביל והמנהיג בצוות, תמיד רצה לדעת ולהבין יותר. אסף רצה מאוד להיות מפקד בצבא והשקיע רבות על מנת להפוך לכזה. אסף תפקד כסמל צוות בתקופה האחרונה, תפקיד מלא אחריות, אותה אחריות, שרצה כל כך לקחת לידיו. אסף בלט בתכונות של מנהיג טבעי, השקיע רבות על מנת להביא את הצוות להישגים גבוהים וחתר למצוינות." לאחר האסון התפרסמו כתבות נרחבות בעיתונות, בהן תוארה גם דמותו של אסף. הוריו של אסף והוריהם של חבריו לצוות "דותן" החליטו להמשיך בדרכם של הבנים. החברות האמיצה והעזרה ההדדית שנרקמה בין הילדים, הובילה ליצירת קבוצה של עשר משפחות, הנפגשות מאז האסון אחת לחודשיים, בכל פעם אצל משפחה אחרת, ופועלות להנצחת הצוות בכל דרך אפשרית. לזכרו של אסף נבנה חדר כושר, יצא לאור ספר לזכרו וגם דיסק ובו שירים שנכתבו לזכרו.