דגני, דויד

בן מרים ועזריאל, נולד ביום א' באב תרע"ט (28.7.1919) בעיר ברדיוב, סלובקיה למשפחה חסידית. סיים שמונה כיתות בבית- ספר עממי, למד ב"ישיבה" והיה בקי בתורה. בגיל צעיר הצטרף לתנועה הציונית, דבר שגרם לסכסוכים בינו לבין הוריו. בתנועת "בני עקיבא" עלה בשלבי הפעילות הציבורית והוזמן על-ידי הנהגת התנועה לעבוד במשרדיה הראשיים בברטיסלבה. עיקר פעולתו התרכזה במחלקת ההכשרה החקלאית. הוא עצמו עשה את הכשרתו בזלטה-מורבצה. לפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה עמד לעלות ארצה, אף ירד בסירה שעתידה היתה להפליג בנהר הדנובה לעבר נמלי הים, אך ניסיונו זה לא צלח. כשפרצה המלחמה, גויס לחיל-העבודה בצבא הסלובקי. פעם, בעבדו בתחנה, עצרה רכבת ובה חברי תנועתו. הם ביקשוהו להצטרף אליהם בטענם, כי הנאצים מחליפים אותם והם מובלים לשוויץ. הוא הצטרף אליהם, עבר דרך ייסורים ארוכה, היה במחנה-הריכוז ברגן-בלזן ולבסוף הצליח להגיע עם המוחלפים לשוויץ. בשוויץ עזר הרבה למדריכי "בני-עקיבא" בעבודתם והדריך יתומים יהודיים וילדי פליטים עד עלותו ארצה בחודש יולי 1945. בארץ הצטרף אל חבריו בכפר עציון. התערה מהר בקבוצה ובחברה. מסור היה לעבודה והקדיש מרבית זמנו הפנוי ללימוד ולעיון. בפרוץ מלחמת-העצמאות השתתף בהגנה על הכפר. אור ליום ד' באייר תש"ח העביר תחמושת מכפר עציון למשלט בגבעת הסלעים, במרחק קטן מעמדות האויב, וחזר לעמדתו. מתפקידו היה לפוצץ את המוקש שהונח בשער עם חדירת משורייני האויב. המוקש לא התפוצץ ולאחר שהטיל רימונים אחדים לעבר הטנק, הצטרף לחבריו במרכז הכפר ושם נפל עם יתר המגינים ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948). ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.