דב, בן אסתר ועזריאל, נולד ביום ג' באדר תש"ט (4.3.1949) בקיבוץ עין-חרוד איחוד. בבית-הספר המשותף שבקיבוץ סיים גם את לימודיו היסודיים וגם את לימודיו התיכוניים. דובי, כפי שכינוהו חבריו ובני משפחתו, הצטיין בכיתתו בעיקר בשיעורים בתחומים שעניינו אותו – גיאוגרפיה, היסטוריה וטבע. הוא היה קשוב ועירני, תמיד מוכן לקלוט ולבקר. היו בו רצינות, אחריות ושיקול דעת, כשל אדם מבוגר. מימי ילדותו בלטו שתי תכונות יסודיות באופיו: חוש האחריות ורדיפת צדק, ואהבת הטבע והארץ. בחברת הילדים ניכר לא רק בפעילות החברתית ובחיי היום-יום אלא גם באחריות שנטל על עצמו בכל תחום שעסק בו, בדרישתו ליושר ולצדק, בחינת נאה דורש ונאה מקיים, וביחסו המצפוני לכל תופעה בחייו. אהבותיו הגדולות היו הארץ והטבע. בחברת הילדים טיפל במשק החי, וגידל שפנים ויונים ליד ביתו; משהתבגר הפך תחביבו זה לעיסוק אהוב ומעמיק. אהבתו לחי התבטאה גם בבחירת ענף העבודה במשק – הרפת. בזכות מסירותו הרבה לעבודה בכלל ולרפת בפרט, נעשה עד מהרה לאחד העובדים הבכירים בענף זה. בזמן מלחמת ששת הימים היה אחד מעמודי התווך בעבודה ברפת. כתבה חברתו לכיתה: "בכיתה י' נכנסתי לעבוד ברפת עם דובי. הייתי משתוממת לנוכח החריצות והמסירות הרבה שגילה בעבודה. הוא עבד הרבה שעות, מעל ומעבר לנדרש, נשא במלא האחריות וכבר אז היה לאחד האנשים המרכזיים בענף… היה לו, לדובי, קשר חזק עם המשק, קשר דרך העבודה הקשה שהשקיע באותו ענף". דב גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1967 והתנדב לחיל הצנחנים. בתקופת הטירונות נפגע ברגליו והוצב לחיל המודיעין. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורסים לסיירי אוויר, לקצינים ולקציני מודיעין, הוצב ביחידת מודיעין בפיקוד הצפון. בתקופת שירותו עבד קשה ואהב את תפקידו. לאחר ששוחרר נקרא לתקופות של שירות מילואים פעיל, עבר קורס לפיענוח תצלומי-אוויר והוצב לחיל השריון. עם השחרור חזר דובי לקיבוץ, לעבודה ברפת ולחיי היום-יום בקיבוץ אך הגביר את פעילותו בחברה ונבחר כחבר מזכירות. הוא אהב את המשק, אבל לא התעלם מבעיותיו, ובמשך השנתיים שחי ועבד בקיבוץ, פעל במרץ כדי לשנות ולתקן עיוותים. באותה תקופה התמסר לשיקומו של אביו, שהיה חולה, והקדיש מדי יום שעות רבות לטיפול בו. בסוף שנת 1971 יצא דובי לשירות בתנועה, בתחילה בחטיבת בני האיחוד ואחר-כך כאחראי ורכז מפעלים בצופים. בתקופה זו ארגן טיולים רבים, מחנות וחוגים וכן את הג'אמבורי ה-11. על עבודתו בחטיבה כתב אחד מידידיו באותה תקופה: "היה על מי לסמוך. מלה הייתה מלה. דיבור היה דיבור. זמן היה זמן, ומקום היה מקום… היה מתרוצץ, מאיץ, מעיר, מדרבן, נוזף – והכל במסירות בלתי נלאית ובאמונה עמוקה, כי לא די לעשות את הטוב – אלא יש גם לעשות זאת היטב". בעבודתו ניכרו חוש אחריות ומצפון, והכל היה אכפת לו. הוא היה מוכן להילחם ככל יכולתו על עקרונות שנראו בעיניו נכונים וצודקים. דובי הרבה בטיולים לאורך הארץ ולרוחבה, והקדיש עניין מיוחד לעבר ההיסטורי של המקומות השונים. הוא אהב את נופי הארץ, והשתדל להקנות אהבה זו גם לזולתו – באמצעות ארגון טיולים, מחנות וחוגים לידיעת הארץ. את אהבתו העמוקה לארץ ניסה להגדיר אחד מעמיתיו לניהול החוג לידיעת הארץ: "היה להוט אחר הארץ כצעיר אחר אהובתו, שאיננה מלאתו לעושר, ותמיד שמורות עמה כמה הפתעות חדשות למענו. אהב לספר בחוויות של שירותו כקצין מודיעין, או על טיולים שעשה בזמן הזה, אך יותר מכל להוט היה לשמוע, להאזין, להתנסות ולהוסיף לצקלונו מטוב הארץ, השמור לאוהביה בלבד". בסיום אחד הטיולים במסגרת חוג זה, יזם דובי וארגן הוצאת חוברת בשם "מגדיר לנפוצים בבריכה", כסיכום לתצפיות עם חניכים. במלחמת יום הכיפורים נקרא דובי לשירות. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973), בקרב שניטש ברמת הגולן כשלושה קילומטרים לפני צומת מע"ץ, נפגע הזחל"ם של דובי, ושעה שניסה לקפוץ ממנו – נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של עין-חרוד איחוד. לאחר נופלו כתב העיתונאי ברוך נאדל על דובי בצבא: "הוא היה מפקד מהסוג שעליו קוראים בספרים: יושב בזחל"ם למעלה, מחוץ לדפנות הפלדה, כדי לראות טוב יותר את שדה המערכה; מתערב רק במה שיש צורך להתערב ובהיפגעו, הריהו דואג תחילה לשלומם של חייליו, ורק אחר כך מנסה לחלץ את עצמו". קיבוץ עין-חרוד איחוד הוציא לאור חוברת לזכרם של בני הקיבוץ, שנפלו במלחמת יום הכיפורים, ודובי ביניהם, ובה דברי חברים על דמותו ועל פועלו.
