חיים, בנם של אסתר-רחל ושמואל, נולד ביום כ"א בתמוז תרפ"ז (21.7.1927) בפולין, בעיר איבייה שבמחוז נובוגרודק, עיר בה חיו כ-3,000 יהודים. למד בבית הספר העברי "תרבות" בעירו. חברו מאותם ימים מעיד כי היה נער פיקח, חרוץ ועליז. תחילה היה תלמיד בינוני, אך עם הזמן התחיל לקרוא הרבה, התמיד והשקיע עד שהיה למצטיין שבתלמידי הכיתה. חיים גם הצטרף ל"אגודת דוברי עברית" שעל יד בית הספר, ועד מהרה הייתה העברית שגורה בפיו. כחניך בתנועת הציונים הסוציאליסטים "דרור" ספג ערכים לאומיים של תרבות ישראל, וכמיהה להגשמה אישית חלוצית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הועבר מחוז נובוגרודק כולו לשליטת הסובייטים, בתי הספר וביניהם בית הספר "תרבות" באיבייה נסגרו, והותרו לימודי רוסית בלבד. הגרמנים כבשו את האזור ב-1941, ובחודש יולי הגיעו הנאצים לאיבייה. חודש לאחר מכן הוציאו להורג 224 מאנשי האינטליגנציה היהודית. בספטמבר הוקם בעיר גטו והוכרז על כינונו של יודנראט. יהודים מעיירות הסביבה הובאו לגטו, הצפיפות גדלה ומצוקת הקיום הייתה בלתי נסבלת. אלפים מיהודי העיר נרצחו במאי 1942, מקצתם נקברו חיים. הנותרים נשלחו למחנה העבודה בוריסוב ונרצחו שם. רק מעטים הצליחו להימלט ולהצטרף לפרטיזנים ביערות. בקיץ 1941 נרצח אביו של חיים על ידי הנאצים. זמן לא רב אחר כך, בראשית שנת 1942, נחטפו אמו ואחיו היחיד לנגד עיניו, ונטבחו. חיים היה מהמעטים שהצליחו להימלט ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. הוא חבר לגדוד הפרטיזנים על-שם פרחומנקו, שאחד ממבצעיו הנועזים היה פיצוץ מסילת הברזל על יד תחנת הרכבת נייגורלביה בסתיו 1943. בחודשים הבאים חי חיים בין הפרטיזנים, לעיתים התהלך נפוח מרעב אך השתדל לחיות מתוך מטרה ברורה: לנקום את דם יקיריו. חבר מאותם ימים סיפר: "מה מאושר היה אחרי כל פעולה קרבית. פניו היו קורנות מדי ספרו בהתלהבות על מספר הגרמנים שנהרגו". בהמשך המלחמה הצטרף חיים לצבא האדום הרוסי והשתתף בקרבות לשחרור אירופה. מששוחררה פולין ניסה חיים לחזור לחיי שגרה באיבייה, והחל לעבוד במשרד כעוזר למנהל פנקסים. הוא הצטיין מאוד בעבודתו ובמהרה היה למנהל חשבונות עצמאי, אך שאיפתו היחידה הייתה לעלות לארץ ולחיות במולדת. מיד עם ההכרזה על סיום המלחמה, ב-8 במאי 1945, יצא את פולין. בדרך-לא-דרך, בהליכה רגלית בחום ובקור התקדם אט אט. בלילות היה מוצא מסתור על גגות של קרונות רכבת ובימים המשיך לצעוד. כך עבר דרך חתחתים וגנב גבולות עד הגיעו לאיטליה. באוסטיה שליד רומא הצטרף לקבוצת "מעפילים" של תנועת "השומר הצעיר", ושם שהה עד יום הפלגתו. באביב 1946 התכונן להעפיל לארץ באונייה "פדה", היא "דב הוז", שהמאורעות הקשורים בהפלגתה נודעו בשם "פרשת לה ספציה" – שביתה נרחבת של המעפילים ופעילי ציבור שהצטרפו אליהם במחאה על כוונת הבריטים לא לאפשר להם להגיע לארץ ישראל. המחאה צלחה. "דב הוז", ועליה 675 ניצולי גטאות ממדינות מזרח ומרכז אירופה, חניכי תנועות נוער ופרטיזנים יצאה בדרכה לארץ ב-8 במאי 1946 בעקבות ההסכם שהושג עם הבריטים. בהגיעה לנמל חיפה, 13 במאי 1946, ירדו הנוסעים והתפזרו בשלום ברחבי הארץ. מיד עם בואו לארץ הצטרף חיים לארגון ה"הגנה" והיה לחבר בחי"ש (חיל השדה). בקריית חיים, בה השתכן, עבד בבניין כטפסן, ואחרי שעות העבודה שיקע עצמו בלימודי ערב של הטכניון בחיפה. הוא התערה במהירות בארץ והיה שמח בחייו החדשים. "הצטבר" – כלשון ידידיו הצברים הוותיקים. ניכר היה כי הרגיש שאווירת הארץ עשויה להחזיר לו מקצת האושר אשר אבד לו בחיים. בסוף דצמבר 1947, חודש לאחר ההצבעה הגורלית באו"ם על חלוקת ארץ ישראל, היה חיים בין הראשונים שהתגייסו. הוא הוצב בגדוד 21 של חטיבת "כרמלי" – חטיבה מספר 2 ב"הגנה" – ושירת כרגם, תפקיד בו התמחה במלחמת העולם. מאז השתתף בפעולות רבות של הגדוד, ביניהן ליווי שיירות ופעולות נוספות בעמק זבולון והגליל המערבי. בצהרי יום ט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.1948) יצאה שיירה גדולה מנהריה בדרכה מזרחה לקיבוץ יחיעם, שהיה אי עברי בגליל המערבי, בלב אזור ערבי עוין. השיירה כללה שבעה כלי רכב ו-90 לוחמים, כולם מגדוד 21 וביניהם חיים, ומטרתה הייתה להעביר אספקה, חומרי ביצורים ותגבורת לקיבוץ הנצור. סמוך לצומת כברי נתקלה השיירה במארב מתוכנן שהציבו הערבים – אנשי כנופיות וכפריים חמושים. הקרב החל בעיקול הכביש הצר, בסמוך לבית הקברות של כברי (כיום צומת כברי). המשוריין הראשון הצליח לפרוץ ולהגיע לקיבוץ, אך שאר כלי הרכב נלכדו במארב. אנשי השיירה לחמו עד שעות הערב ורק בחסות החשכה הצליחו חלק מהם להיחלץ, אך כמחציתם – 47 לוחמי "כרמלי" – נפלו בקרב. חיים היה בין ההרוגים בקרב. בן עשרים ואחת שנים בנפלו. הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בנהריה. חברו מילדות ספד לו: "חיים, שמך המעיד כי אהבת את החיים, אהבת ולמענם גם נלחמת, נלחמת וכגיבור נפלת. בלבנו אתה ממשיך לחיות, אתה בין החיים והיוצרים… אהבה ומסירות למולדת, אותם שרשו בלבך מורינו היקרים מאיבייה. באווירה זו גודלת מקטנותך. לא לשווא היה עמלכם מורים יקרים! חינכתם בנים בהם יתגאה עמנו… מאושר וגאה היית שזכית לתפקיד גדול זה, להיות לוחם בעד הקמת מדינתנו. במסירות נלחמת. ולא זכית ליום הגדול של הכרזת המדינה. לא זכית לשחרור הנגב, הגליל כולו. לא זכית לראות את יחיעם המשוחררת אשר למענה נלחמת ונפלת. נחמתנו: לא מות הוריך ואחיך היה מותך. אתה נפלת כגיבור במערכה, במולדתך". פעילותו הפרטיזנית של חיים נזכרת בספרו של שלום חולבסקי "מרי ולוחמה פרטיזנית". שמו חקוק באנדרטה לזכר 69 הנופלים בשיירות ליחיעם, הממוקמת באתר ההנצחה מדרום לצומת כברי. האתר משחזר את מקום הקרב וכן ניצב בו קיר זיכרון, שעליו תבליט של מפת יישובי האזור ומיקום השיירה ביום הקרב. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
