דאנזאן, שמואל

שמואל, בן לאה ויונה, נולד בשנת תש"ד (1944) בעיראק ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תש"י (1950). הוא למד בבית-הספר היסודי בקדימה ובבית-הספר היסודי בגבעת-ברנר. כשעלתה המשפחה ארצה, התגוררה במעברת אוהלים בקדימה. בעת השטפונות הוכנס שמואל יחד עם הילדים האחרים למוסד למשך החורף. כעבור זמן נשלח, במסגרת עליית הנוער, להתחנך בקיבוץ גבעת-ברנר, שם עשה ארבע שנים. בינתיים עברה משפחתו לבית-שמש והוא חזר לבית הוריו. שמואל החל לעבוד, תחילה כמרכיב אופניים בבית-חרושת לאופניים בבית-שמש, ואחרי-כן בטפסנות ובבניין – שמואל היה חובב ספורט ונמנה עם קבוצת הכדורגל של "הפועל" בית-שמש, שבה שימש כשוער. כן שיחק זמן-מה בכדורסל. עד שגויס לצבא, עבד ב"אמקור". שמואל גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1962 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מקצועות טנק ושירת כנהג טנק, נשלח להשתלם בקורס מפקדי טנקים. הוא הודח מהקורס, מפני שנפקד מהשירות כשלא אושרה לו חופשה לרגל חתונת אחיו. הוא הוצב כנהג טנק בבית-הספר לשריון עד סוף שירותו הסדיר. בתקופת שירותו השתלם בקורס השכלה לחייל וזכה בציון גבוה. בתעודת השחרור שלו צוין שהוא חייל מסור לעבודה. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר, הוצב שמואל לשירות מילואים כנהג בגדוד שריון. במשך כל השנים היה נקרא לתקופות של שירות מילואים בגדודו ובמלחמת ששת הימים לחם שמואל בקרבות בסיני וניצל בנס כשהטנק שלו נפגע. בשנת 1966 נשא שמואל אישה, התגייס למשטרה, והוצב בתחנת המשטרה בבית-שמש. אחרי כן הצטרף כשוטר למשמר הגבול. כעבור זמן עזב את המשטרה ועבר לעבוד כמפעיל ציוד-מכני-כבד בחברת "המעזק" בחיפה. הוא עבד בקווי הביצורים בסיני ובמהלך עבודתו אף עלה על מוקש בפתחת רפיח; הטרקטור ניזוק, אך הוא ניצל. בשנת 1972 החל שמואל לעבוד כשרברב עצמאי יחד עם שני אחיו. שמואל היה פעיל ומלא מרץ ואהב לעשות דברים במו ידיו, לבנות, לתקן ולשפץ. הוא היה אדם מלא שמחה ואופטימיות, אהב לבלות, לרקוד ולהתבדר; תמיד היה נותן קולו בשיר, בעבודה, בבית ובמסיבות רעים. הוא היה איש-משפחה למופת, אהב את אשתו ודאג לה במסירות רבה ועשה תמיד למען משפחתו. מצעירותו היה טורח למענה ולאחר ששוחרר מהשירות, חסך פרוטה לפרוטה כדי לקנות לאמו חפצים וכלי-בית כגון, מקרר, כיריים של גז, מיטות וכיו"ב. הוא היה חביב וטוב לב וכל מי שהכירו אהב אותו באמת. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, נקרא שמואל ליחידתו והתייצב בה מיד. הוא נפרד מבני משפחתו בחיוך רחב על שפתיו וביטחון בעיניו, לאחר שהרגיע אותם ובקשם שלא ידאגו. הוא השתתף בקרבות הבלימה בסיני כנהג טנק, וחבריו הקרובים ספרו על מסירותו הרבה ועל עמידתו האיתנה ורוחו האמיצה. בקרב שהתחולל ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), נפגע הטנק שלו באש אויב ושמואל נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו אשה, הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם התייצב בלב שלם למלחמה והאמין בצדקת מאבקו של העם. הוא היה אדם אהוב ואהוד על כל מפקדיו וחבריו." אביו ואמו תרמו לזכרו ספר תורה לבית-כנסת.