ד’אנג’לי, אוריאל (אורי)
בן ליציה ואליו, נולד ביום כ"ט בתמוז תש"ך (24.7.1960) בחיפה, למשפחה שעלתה לארץ מאיטליה. אורי היה ילד שובב ומלא שמחת חיים, שסחף את משפחתו בקצב המהיר שלו ובתנועתו המתמדת. הוא למד בבית-הספר היסודי "הרצל" ובבית-הספר התיכון עירוני ה', שניהם בחיפה. הוא למד מעט, כי הישיבה ליד שולחן בחדר סגור, כשבחוץ השמש מחממת וריח הים מגיע לכל פינה הייתה לגביו סיוט. עם חבריו המרובים שיחק אורי במחבואים או במשחקי כדור עד לשעה מאוחרת, ולעתים קרובות הביא איתו "מזכרת": לטאה, צב או כלב משוטט. בן 11 שנים הצטרף אורי לתנועת "הצופים", ובה עבר את החוויה המרגשת ביותר. בן 17 שנים יצא אורי בשליחות תנועת "הצופים" לקהילה היהודית בניו-אורליאנס, ארצות-הברית, ושהה שם שלושה חודשים. הוא הצליח בפעילותו בקרב המשפחות היהודיות שאימצו אותו כבן, ואף זכה לאזרחות כבוד של העיר ניו-אורליאנס. כאשר חזר לארץ, הגיע מועד בחינות הבגרות. אף שלא אהב ללמוד היה אורי נחוש בדעתו להצליח. הוא הסתגר בחדרו ימים שלמים ולמד… ולמד… ולמד – והצליח. אורי גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1978, ועקב נתוניו הטובים הוצב בקורס טיס. כאן חזרה התמונה על עצמה. בחודשים האחדים ששהה בקורס, הוכיח אורי כי הוא מסוגל להיות טייס טוב אך תלמיד גרוע בשיעורים התיאורטיים. הוא נאלץ לפרוש והחליט ללכת בדרכי אחיו הבכור שאול, שהיה קצין בגייסות השריון, וכאן מצא את מקומו. הוא סיים בהצלחה קורסים שונים: מקצועות הטנק, מפקדי טנקים, קציני אג"ם וקציני שריון, ומילא תפקידים בבית-הספר לשריון כמ"מ, סמ"פ וממלא מקום מ"פ. הערכת מפקדיו אליו הייתה רבה, והם ציינוהו כ"מפקד בעל יכולת ביצוע טובה ופוטנציאל גבוה". כאשר הגיע הביתה לחופשה, כשהוא עייף ומיוזע, לא שכח אורי להביא לאמו זר פרחים. אפיינה את אורי התנועה המתמדת, השהייה באוויר החופשי, במרחבים. הוא אהב מאוד רכיבה על סוסים, אך יותר מכל אהב את הים, אהבה שירש מהוריו. הוא אהב לשחות, לדוג בחכה ובעזרת ציוד תת-מימי. אורי הרבה גם לגלוש בגלשן רוח עם אחיו ועם חברו הטוב אייל. היה בו עוד פן נסתר אחד: כתיבת שירים, ואולי בהם נתגלה אורי האמיתי. וכך כתב באחד מהם: "…רגעים רגעים של בדידות/ קור וגעגועים לבית חם/ של אור ואמא/ לשירים של שלום חנוך/ ולזרועות שאוחזות/ אוחזות חזק ולופתות/ כדי שלא אלך, אשאר לתמיד…" כשפרצה מלחמת שלום הגליל היה אורי הרחק מיחידתו, בקורס מ"פים. הקורס פוזר ואורי צורף ליחידה מסוימת. אורי הודיע לשליש היחידה, כי הוא יוצא לחפש את יחידתו המקורית. שלושה ימי נדודים בג'יפ רעוע עברו עליו, עד אשר הגיע ליחידתו, שהייתה בסביבות דאמור. לאורי הרעב, העייף והמאובק הייתה רק בקשה אחת ממפקדיו: "תנו לי טנק" והוא אכן קיבלו. על הרגשתו בדאמור כתב: "יושב אני פה על חוף הנחל בדאמור/ וחושב על נערתי שם מעבר לגבול/ ושואל את ה' בליבי למה גם היא לא איתי פה/ וה' משום מה לי לא עונה/ אולי זה בגלל הטנקים ששם על הגשר נוסעים/ או אולי זו צעקתו של איתן 'נפצעתי' שאת אוזניו סותמת". ימים מעטים לפני מועד שחרורו מצה"ל ביום כ"ח בתשרי תשמ"ג (14.10.1982), נפל סגן אוריאל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. הוא השאיר אחריו הורים, אח ואחות. משפחתו הוציאה לאור ספר זיכרון לזכרו, ובו דברי חברים וידידים וכן שירים מפרי עטו
