בן שרה ואברהם, נולד ביום כ"ט בתמוז תש"ך (24.7.1960) באשקלון, בן חמישי מבין שמונת ילדי המשפחה. נחמיה החל ללמוד בבית-הספר היסודי 'אסף' וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון הממלכתי-דתי 'שפיר'. היה תלמיד מצטיין, ששילב בלימודיו את רעיון תורה ועבודה. התחביב שלו היה משחק הכדורסל. משה, המחנך שלו בארבע השנים שעשה בפנימיית 'שפיר', עמד על תכונותיו של נחמיה: "איני יכול לזכור ולו פעם אחת של כעס כלפיך במשך ארבע השנים בהן חינכתי אותך. רק תום היה נסוך על פניך. וכל מלה נוספת תגרע מגדלותך. סיימת בהצלחה את לימודיך. אהוב על חבריך. תמימותך ויושרך כלפי כל אדם היו סמל האופי שלך." חברו ללימודים באותן שנים, אחד מקבוצה בת 16 חניכים ששמרו על קשר הדוק ביניהם במשך 23 שנים אחרי סיום הלימודים, כתב: "נחמיה היה נדבך חשוב ביותר בכיתה, הן מבחינה חברתית הן מבחינה לימודית, במארג הכולל של חיינו החברתיים בפנימייה, מכוח אישיותו ויכולתו הלימודית. שני דברים עיקריים אני זוכר מנחמיה ז"ל במהלך השהות המשותפת באותן שנים: האחד – את הצטיינותו בלימודים… הדבר השני אינו קשור ללימודים כלל כי אם לאופיו ולאישיותו. איש תם וישר היה, היתה בו מין ענוותנות ותמימות שהשרתה על כל הסובבים אותו נופך של רוגע אמיתי וידיעה ברורה כי מולך עומד בחור ישר ועדין שאינו 'מתחמק' וכל מלה היוצאת מפיו היא אמת צרופה." בנובמבר 1978 התגייס נחמיה לצה"ל והוצב בחיל-האוויר. לאחר שעבר קורס מקצועי בבית-הספר הטכני בחיפה, שירת כחמש בטייסת 'עיט' בבסיס חצרים. בתפקיד זה בלט ביכולתו ובחריצותו, קודם בדרגה, צורף לשירות הקבע בצה"ל ואף נשלח ללימודים והוסמך כהנדסאי אלקטרוניקה. עם סיום הלימודים הוא הועבר לבסיס אחר וצורף למעבדת 'חנית', שם הפך עד מהרה למוביל בתחומו ותרם רבות לקידום הנושא. במסגרת תפקידו זה אף נשלח לארצות-הברית כדי לסייע בביצוע פרויקט חשוב בעבור חיל-האוויר. נוסף על עבודתו הרבה בנושאים הצבאיים הקפיד נחמיה גם לעזור בשמירת העשייה הדתית ביחידתו וזכה להערכת כולם בכך שנבחר לאחראי על בית-הכנסת, על ציון החגים וקיום האירועים היהודיים המסורתיים. במרוצת השנים נשא נחמיה את יוכבד לאישה ולזוג נולדו שני בנים – אייל ואריאל-חיים ושתי בנות תאומות – אפרת ולבנת. נחמיה היה אב מסור ואוהב שדאג לרווחת משפחתו ככל יכולתו. לאורך כל שנות חייו חינך נחמיה את ילדיו ואת חייליו לערכים של אהבת מולדת, אהבת הזולת ולמצוינות ודאג ליישם עקרונות אלה באופן עקבי ונחוש בכל שלב או מסגרת במסכת חייו. ביום י"ד בתמוז תשס"א (5.7.2001), בעת שחזר עם בני משפחתו מטיול בירושלים ותפילה ליד הכותל המערבי, נהרג רס"ב נחמיה גרשי בתאונת-דרכים והובא למנוחת עולמים בבית- העלמין הצבאי באשקלון. איתו נהרגו גם בתו אפרת ובנו אריאל-חיים שנפצע קשה ומת מפצעיו שבועיים לאחר-מכן. בן ארבעים-ואחת היה נחמיה בנופלו. השאיר אחריו אישה, בן, בת, אם, שישה אחים ואחות: שלמה, עזרא, מנחם, אמנון, יואב, יעלה ושמעון. מפקד היחידה כתב למשפחה: "נחמיה הגיע ליחידה בשנת 1988, לאחר שהצטיין בשירותו בבסיס חצרים… עם הגיעו ליחידה השתלב מיד בעשייה וביסס את מעמדו כמוקד ידע האחראי למערכת בעלת חשיבות מבצעית רבה לחיל-האוויר. במסגרת אחריות זו יצא לבצע משימות בבסיסים רבים של חיל-האוויר, בכל שעות היום והלילה. במקביל להיותו טכנאי מצוין היה נחמיה אדם משכמו ומעלה, הנכון להקשיב ולייעץ, ללא הבדל דרגה ומעמד, המזדרז לעזור ולסייע, לעתים במתן בסתר ושלא על-מנת לקבל הכרת תודה… היחידה איבדה טכנאי שזכה להערכת כל היחידות להן נתן עזרה, אדם שידע לחדור אל לבבות החיילים עימם עבד ואשר הקפיד לעשות למען מורשת ישראל והמסורת וכל זאת מתוך ענווה, בנועם הליכות ובדרכי שלום." אחד ממפקדיו, רס"ן שלום, כתב: "נחמיה היה חייל בולט ומיוחד. מקצוען בתחומו ומשקיען, שקט, מופנם ואף קצת ביישן. את חייליו ידע להוביל להישגים יפים מבלי לפסוח על יסודות חינוכיים: דרך ארץ וחשיבות המולדת. במסגרת תפקידו כנע"ת חינוך ומורשת דאג להרוות אותנו בימי יהדות, סיור וגיבוש מיוחד." אחד מחייליו, ישראל, כתב בין היתר: "… היית הרב שלי בכל שאלה של דת. בכל צומת דרכים שהייתי בו, תמיד ידעת לתת את הכיוון הנכון… היית היצר הטוב שלי כל פעם שהתעצבנתי/התרגזתי, לפעמים אפילו על בורא עולם… ידעת איך להגיע אלי, להרגיע ולהורות לי את הדרך." עשרות מכתבים ברוח זו הגיעו למשפחה האבלה מחבריו ומעמיתיו לעבודה בכל בסיסי חיל-האוויר. לזיכרו ולזכר ילדיו שנהרגו בטרם עת נקבעו כמסורת ימי עיון ברמה תורנית אקדמית ברוח הזמן בחוגים שונים ובבסיס חיל-האוויר בפלמחים. לזיכרו של נחמיה הוכנסה ספרייה תורנית לישיבה התיכונית 'צביה' באשקלון. מתוך דברים שקרא בנו אייל בערב יום הזיכרון: "…חלפו להם כבר תשעה ירחים/ כן… אין בי הנאה להביט אפילו בפרחים./ אך למדתי להביט על לוח לבי./ מאבא נשארו לי – שירים, פסוקים וביטויים/ שהפכו עם הימים לאבני דרך ליתומים/ אמי ואחותי היקרות/ נשארנו רק שלושה מתוך שישה/ אך זיכרו אנו חולייה חזקה./ הזיכרון הוא דבר נפלא/ את דמותם של אבי, אחותי ואחי/ אני שומר, כמעיין בלתי נדלה./ במעשיהם ובתכונותיהם יש/ הם שנותנים לי את תעצומות הנפש."
