גרסיאני, ישראל

בן יוסף וורה. נולד ביום י' בסיון תש"ו (9.6.1946) בקיבוץ מסילות. בקיבוץ זה למד בבית הספר היסודי והמשיך את לימודיו התיכוניים בקיבוץ בית-אלפא, בבית הספר על שם מורדי הגיטאות. להוריו הוא היה לא רק בן המכבד אותם כי אם ידיד ורע, חבר במלוא מובן המלה, שאפשר לשוחח אתו בגילוי לב ובאהבה. אמנם לא תמיד ניאות להסכים עם הוריו, ובגלל יושרו הטבעי היה נלחם על האמת שלו. אולי דווקא ויכוחים אלה הם שחישלו את הידידות בין הבן ובין ההורים, כי בעמקי לבו חש שהם מסוגלים להבין את דעותיו ולכבד את לבטיו. בבת שחוקו הלבבית והכנה ידע לקרב זרים ולחזק קשרי ידידות. כלפי חוץ נראה אולי ציני, אבל למעשה היה כמעט ההיפך מכך. הוא היה רגיש מאוד אך ניסה לחפות על כך. מי שהכיר אותו מקרוב, ידע שהוא ראה דברים שאחרים אינם רואים – כל מיני זוטות בטבע, בין בעלי החיים ובין בני האדם. לעתים קרובות היה נראה בחצר הקיבוץ לבוש ברישול אך דמותו קורנת טוב לב והוא מניף ידו מרחוק לאות שלום וברכה. מתוך טוב לבו היה נכון תמיד לעשות הכל למען האדם שהעריך וכיבד. הוא לא אהב להיות תלוי בזולת ולא נטה לשפוך את לבו. די היה לשבת אתו ולשמוע מפיו הערות אחדות כדי לדעת בדיוק את מצבו. הקיבוץ היה לגביו נכס יקר ואסור היה לדבר בו רעות. כשם שקל היה להביא אותו לידי צחוק, או לידי שירה בקולי קולות, כן קל היה לעורר בו תגובה של כעס – וביחוד על ידי הזכרת הקיבוץ בנימה של כעס וזלזול (כגון "אני עוזב את הקיבוץ . . . אלך לעשות כסף ולנסוע לחוץ לארץ"). ישראל גויס לצה"ל ביולי 1964. עוד לפני הגיוס חשב הרבה על הצבא והתגייס לנח"ל מתוך רצון להגיע למיצוי כל האפשרויות הגלומות בו. מיד לאחר שסיים קורס מ"כים והדרכה יצא לקורס צניחה. הוא אהב מאוד את "קהילת הצנחנים" וכשהציעו לו פעם לעבור לקורס מא"זים הגיב בזו הלשון: "מה אני – ג'ובניק? למה אני צריך לעבור מהצנחנים? אני מוכן לעשות כאן תפקיד ביטחוני, אבל בשום פנים ואופן לא אעזוב את הצנחנים". במלחמת ששת הימים השתתף בכיבוש העיר העתיקה והיה בין הראשונים שהניפו את הדגל העברי על הכותל המערבי. לאחר שחרורו מן הצבא שימש כאחראי לביטחון במשק (מא"ז) וכרכז הרפת. בראשית יולי 1969 נקרא לשירות מילואים פעיל. ביום ה' באב תשכ"ט (20.7.1969), נפל באזור תעלת סואץ בשעת הפגזת האויב. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות במסילות. לאחר נפילתו יצא לאור במסילות ספר לזכרו בשם "וחיוך על פניו".