fbpx
גרנק, שלום

גרנק, שלום


בן בריינדל ויעקב, נולד ביום ו' בכסלו תרע"ז (1.12.1916) בעיר זאויירצ'ה, פולין ובקריאת שמו שלום הובעו הגעגועים לשלום ולקץ מלחמת-העולם שסערה אז. שלום נתחנך בבית-הוריו האמיד ברוח דתית-חסידית. בהיותו בן שבע נתייתם מאמו. סבל היתמות חישל את אופיו. שלום למד בבית-ספר עממי פולני וב"חדרים". אחרי סיום בית-הספר למד פנקסנות ובגיל צעיר כבר עבד במקצוע זה בבית-מסחר בקטוביץ. הוא רכש ספרים וחוברות ובשעות הלילה היה משתלם בספרות, במדעי היהדות, בהיסטוריה, בפדגוגיה ובפסיכולוגיה. שלום נמשך לציונות הדתית, הצטרף ל"השומר הדתי" והיה פעיל כחבר ההנהגה וכמדריך. בשבתות היה הולך עם אביו ל"שטיבל" (בית-מדרש) של חסידי אוסטרובצה. אל קן תנועתו הביא קנאות והתלהבות חסידית לרעיון ולפעולות. בהיותו בן 20 עלה בידו לשכנע את אביו שירשה לו לצאת להכשרה. הוא היה בקיבוץ- ההכשרה "גאולה" של תנועתו בואדוביצה ואחר-כך הצטרף עם חבריו לקבוצת "עובדיה" בסלבקוב. שלום התערה בעבודה, התבלט בחברה והיה אהוב על החברים. הוא קשר קשרי אהבה עם אחת החברות, אבל עד לכניסתם לחופה עוד נכונו להם תלאות רבות. בהגיע זמנו גויס לצבא הפולני והוסיף לקיים קשרים עם חבורתו וחברתו. בעודו בשירות סדיר פרצה מלחמת-העולם השנייה. הוא נסוג עם גדודו אל מעבר לנהר סאן, לשטח הכיבוש הרוסי, הגיע לעיר לבוב ועבד שם כמלצר במסעדה כדי לפרנס את עצמו ורבים מחבריו נהנו מעזרתו. הוא הצליח להתקשר עם חברתו שנשארה בשטח הכיבוש הגרמני וגם היא הגיעה ללבוב. משנכזבו הסיכויים לעבור לרומניה ולעלות משם לארץ-ישראל החליטו שניהם, יחד עם חברי הקבוצה שנתלקטו בלבוב, לעבור לליטא. שם הצטרף לריכוז החלוצי "בדרך" שבווילנה ונקרא לעבודה במרכז התנועה בקובנה. בקובנה היה פעיל בארגון העזרה לפליטי תנועת "תורה ועבודה" והגדיל לעשות ב"תעשיית ויזות" של ארצות רחוקות ואקסוטיות, שבעזרתן הצליחו רבים לצאת מליטא הכבושה ולהגיע סוף-סוף לארץ-ישראל. חברתו עלתה לארץ על סמך נישואין מדומים והוא עלה ברישיון דרך רוסיה ותורכיה בראשית שנת תש"א ובבואו הצטרף לקבוצת "אברהם" בכפר פינס. שלום עבד בפרדסים ובמשקי איכרים בכרכור ובגבעת עדה והצליח בעבודה, התערה בחברה ונבחר לוועדות שונות. כעבור זמן נשא לאישה את בחירת-לבו. בחודש אדר תש"ג נשלח מטעם הקבוצה להדריך ולחנך במחנה-מעבר לילדי טהרן שנועדו לעלות ארצה. שלום נמנה עם אנשיה של הפלוגה הראשונה שיצאה להכין את ההתיישבות בכפר עציון. הוא עבד במטעי עצי-הפרי ואם כי לא השתלם בקורסים מקצועיים אלא למד את המקצוע מתוך עבודה מעשית ועיון בספרים, הגיע לידיעה יסודית בענף ולהצלחה בהנהלתו. בקיאותו בנושא באה לידי ביטוי גם במאמרו על מטעי כפר עציון שפורסם ב"עלונים" של הקבוצה הדתית. על גמולו בעבודה בא כשנתכבד בברכה בטקס החגיגי של "פדיון נטע רבעי". היה קשור מאוד למשפחתו – לאישתו, בתו ובנו והקדיש הרבה תשומת-לב לחינוך ילדיו. מיום בואו לארץ התעניין מאד בבעיות הביטחון ונשלח לקורסים שונים לשם השתלמות צבאית. בראשית העלייה לכפר עציון מילא תפקיד של מפקד אזור. ימים ולילות הקדיש לביצורה וחימושה של הנקודה, לאימון החברים ולכל שאר ענייני הביטחון. גם כאשר השתחרר מהתפקיד והמשיך בעבודת גידול המטעים החביבה עליו, נשאר חבר נאמן בוועדת הביטחון והיה אחראי לפיקוד על קטע בהגנת הכפר. גם בשעות משבר ומצב-רוח שפוף היה מטיף להתעודדות. "אנו נסבול, אך ילדינו יחיו באושר". מתוך אמונה בעתיד מילא באומץ את תפקידו הקשה בתקופת המצור והקרבות ושימש כמפקד הקטע המערבי של הכפר. לרעייתו, שהועברה עם האימהות והילדים לירושלים, כתב בימיו האחרונים: "אנו ממלאים פקודה, זוהי עמדה קדמית של ירושלים. אנו שומרים על חומותיה". ב-12 במאי ערכו כוחות הלגיון וערבים מקומיים התקפה כבדה על הגוש והצליחו לבתרו לשניים. למחרת נמשכה ההתקפה וכפר עציון נכבש בידי האויב. בקרב זה נפל, ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948). ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.

דילוג לתוכן