גרנות, דן-צבי

בן יעקב והנרייטה (הדסה). נולד ביום י"ז בתשרי תשי"ד 26.9.1953) בחיפה. האב (מניצולי השואה) עלה ארצה בשנת 1948, בעיצומה של מלחמת-השחרור, באנייה 'אלטלנה', והאם הקדימה את עלייתה בכמה שנים. את שנות-ילדותו בילה דני במחנה הצבאי צריפין, בו השתכנה המשפחה, בהיות האב חייל בצבא-הקבע. שם, בשיכון שבלב המחנה, גדל דני באוירה שכולה צבא, על החיוב והשלילה שבה: בקצהו האחד של השיכון התאמנה תזמורת-צה"ל בנגינת מארשים צבאיים, ובקצהו האחר שכנו בתי-הכלא וחדר- המעצר. צה"ל הטביע אפוא את חותמו על חייו של דני מקטנותו, והוא לא ראה לעצמו ייעוד אחרבחיים מאשר ללכת בעקבות אביו, שבינתיים עלה לדרגת סגן-אלוף ומילא תפקידי-מפתח בצה"ל. את לימודיו היסודיים סיים דני בבית-הספר 'חביב' שבראשון-לציון, לשם הוסע יום-יום, יחד עם שאר ילדי השיכון. הוא נחשב לתלמיד רציני ושקדן, ומוריו שיבחוהו על ידיעותיו והיקף התעניינותו בתחומים שונים. יותר מכול התחבבו עליו שיעורי המלאכה, תחביב אשר ירש מאביו – מעשי יצירה בתבונת-כפיים. כאשר דני היה בכיתה ג' עברה המשפחה לגור בראשון-לציון, וכאשר הגיעה שעתו לרכוש השכלה תיכונית עקרה המשפחה לבאר-שבע. דני נרשם לבית-הספר המקיף ג' שבעיר, שהיה מרכז-קליטה לבני עדות שונות. כך נקלע דני לחברת צעירים רב-גונית ביותר. היה זה פרק מלא אושר בחייו של דני, בזכות היותו מקובל על חבריו בשכונה ובבית-הספר. אך כעבור שנתיים העתיקה המשפחה את מגוריה בחזרה לראשון-לציון, ואת שתי השנים האחרונות של בתי-הספר התיכון עשה בגימנסיה הריאלית שבמקום. גם כאן היה אהוד על מוריו וחבריו בזכות השקט הפנימי שבו והחום האנושי שהיה מקרין על סביבתו – כעדות אחד ממחנכיו. מחוץ לכותלי בית-הספר היה דני פעיל בתחילה בתנועת 'הצופים' ולאחר-מכן ב'מכבי הצעיר'. כשחבש את ספסלי כיתה ח', עבר באגודה זו קורס למדריכים. הוא אהב מאוד את מלאכת ההדרכה והתייחס אליה ברצינות ובקפידה. בין התחביבים מאותו פרק-זמן היתה גם בניית דגמי-מטוסים. את עיסוקי הספורט עשה בשורות 'מכבי הצעיר' והקדיש זמן ומרץ רב למשחק הכדוריד. בהגיע מועד גיוסו של דני לצה"ל עמד במבדקים הקפדניים למועמדי צוות-אויר. דני מצא את עצמו בקורס הטיס, שאת כל שלביו עבר בהצלחה אם-כי לא בנקל. כל צעד קדימה היה מלווה היסוסים וחששות. עם-זאת, שימש לחבריו כסמל לדבקות במטרה. ביולי 1973 סיים את קורס הטיס וענד על כתפיו את פסי דרגת סגן-משנה. מעתה השקיע עצמו דני כל-כולו בחיל-האויר, מילא את תפקידיו במסירות ובנאמנות וזכה להערכת מפקדיו וחבריו לעבודה. גם בזירה זו פעל קסמו האישי של דני על בני סביבתו. שעת המבחן הקשה היתה קרובה, כי פרצה מלחמת יום-הכיפורים, ודני לחץ לשתפו בפעילות מבצעית. ואמנם הוא פעל במלחמה כטייס-משנה בדרגת סגן-משנה. בתום המלחמה רשם מפקדו ציון זה בגיליון ההערכה: "קצין טוב, יעיל, אחראי ומסור. בעל מקצוע טוב… ניתן להוציא מקצין זה הרבה יותר". המלחמה, נסיבותיה ולקחיה השאירו רושם עמוק ביותר על דני. בעיצומה של המלחמה כתב אל אביו, ששירת כעוזר נספח צה"ל מעבר לאוקיינוס: "אשר לעבודה – אין הרבה על מה לכתוב. פשוט, כאן לא עוזרים סיפורים ודיבורים, אלא המעשים, ועדיין יש הרבה מה לעשות. לא אבקש מכם שלא לדאוג, משום שקשה לבצע בקשה כזו. אך בצעו את עבודתכם שם באמונה, ואנו פה נעשה את שלנו. מי יודע, אולי נבוא פעם על שכרנו". דני, שנכנס בנתיים לשירות הקבע בצה"ל, עלה בהמלצה מיוחדת ובפרק-זמן מקוצר לדרגת סגן ומילא תפקיד של קצין-מבצעים בטייסת שלו. היה מועמד לצאת לקורס של מדריכי- טיס. בחייו הפרטיים התקשר דני עם חברה, שאהב בכל לבו ותכנן להקים בית בקרוב. ואז קרהו האסון, וביום כ"ג בטבת תשל"ה (6.1.1975) נפל בעת מילוי תפקידו והוא בן 21 בלבד. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבראשון-לציון. השאיר אחריו הורים ואח. משפחתו של דני הוציאה ספר לזכרו. מכל כתבה, מכל מכתב, שראו אור בספר זה, מבצבצת ההערכה והאהבה הגדולה, שהגו לו חבריו וחברותיו, ואותן הם נושאים אתם אף מעבר למותו ללא-עת.