גרמן, אהוד

בנם הבכור של קלאודיה ולואיס. נולד ביום י"ב בתשרי תש"ן (11.10.1989) בחיפה. אח לגילי ואסף. אהודי היה שם החיבה שלו. כפעוט אהב מאוד ללכת לגן הילדים ולשחק עם חבריו, עם שניים מהם היה נפגש אחרי הצהריים כמעט כל יום. בהיותו בן ארבע עברה המשפחה לעצמון ואהוד הצטרף לגן טרום-חובה ביישוב, לקבוצת חבריו הטובים. בגיל שש עלה לבית הספר היסודי "משגב", ובכיתה ז' עבר לבית הספר הניסויי העל-יסודי "משגב", שם סיים את לימודיו התיכוניים ואת בחינות הבגרות. שולי, המחנכת שלו בתיכון, כתבה: "… הייתה לי זכות ענקית להיות המחנכת שלך לאורך ארבע שנים / צפיתי בהתבגרותך ובצמיחתך. / במסע לפולין, רצית לצאת למקום ההוא / להתמודד עם הכאב, לעורר שאלות, לבדוק את ערך החיים / לקשור עבר להווה ולעתיד. / בלימודים, אהוד יקר ונהדר, שמתמיד ולא מוותר / שהקושי עבורך אינו סיבה לקטר / המשכת, התמדת, השקעת / וכל כך הצלחת". "אהודי היה ילד חם," סיפרה אימו, "בעיקר אהב, תמך, תמיד ידע לומר את דבריו, לפרגן, להקשיב ולדרוש צדק. היה ילד מאוד אופטימי ואנרגטי וידע להשיג את רצונותיו בכוחות עצמו. שום דבר לא עצר בעדו כשרצה להשיג משהו, זה יכול להיות בתחום האישי, בלימודיו או בתחום החברתי, לארגן אירוע שלדעתו היה חייב להתקיים. בעיקר אהב להיות עם משפחתו וחבריו. אהב לבלות עם חבריו העצמוניים ומיישובים אחרים ועם חברתו עטר". משפחת חנוכה, משפחתה של עטר חברתו, נפרדה ממנו במילים: "אודי חמודי קראנו לך. לפני כשנה וחצי הבלחת לתוך חיי המשפחה שלנו. תוך זמן קצר השתלבת לתוכנו כמו כפפה ליד. עלם חמודות, חייכן, תקשורתי, מנומס, אחראי, טוב לב, אופטימי ללא תקנה, ללא שמץ של רוע, והחשוב מכול, אוהב את עטרי שלנו אהבה גדולה ללא גבולות. נגעת בנו אודי חמודי, בכל אחד ואחת מאיתנו, ונכנסת לתוך הנימים הדקים של נפשנו והוספת לקרבנו אור גדול. לואיס, קלאודיה, גילי ואסף, הנסיבות הטרגיות הפגישו בינינו, ועכשיו ברור מהיכן השורשים העמוקים מהם שאב אודי את התכונות שעיצבו את אישיותו הכובשת… אודי, נפלה בחלקנו זכות גדולה להיות חלק ממהלך חייך הקצרים. ברור שאם יש מקום הקרוי גן עדן, שמור לך שם מקום של כבוד…" אהוד אהב לנצל כל רגע של היום, אצלו לא היה רגע של בטלה. בשעות הפנאי שלו בילה במגוון רחב של תחומים: גידל תותים בגינה; אהב לצייר; היה חניך ב"נוער הלומד והעובד" ובהתבגרותו הדריך; רקד בלהקת הריקודים של "משגב" עד כיתה י'; היו לו אצבעות עדינות ובילדותו למד לנגן בפסנתר. מאוחר יותר אהב מאוד לנגן גיטרה בחברה וגם לעצמו, בחדר. הוא חיבר שירים – מילים ומנגינות; בנוסף אהב להתאמן בספורט – בשחייה ובריצה; הוא טייל רבות בחיק הטבע, טיפס על הרים; קרא ספרים ואהב סרטים. מבחינתו לא היה גבול לסקרנות. לאחר סיום לימודיו התיכוניים התנדב לשנת שירות כמדריך בפנימיית הנוער בקיבוץ עין גדי בנגב. שם חש מחויבות גדולה כלפי חניכיו, עזר להם בלימודים, תמך בהם ושעות רבות הקדיש לשיחות עימם. הוא שמר על קשר עם המורים בבית הספר. עבור אהוד לא היה דבר כזה 'חצי עבודה'. לאחר מותו כתבו לו אלה קופמן, צביה פלזן וצוות המטפלות והמדריכים בפנימיית קיבוץ עין גדי: "… עבדנו עימך בשנה האחרונה בפנימיית קיבוץ עין גדי, ראינו אותך ואת רצונך העז לעזור לחניכים, כיצד הקשבת היטב לדבריהם, עשית כל שיכולת על מנת לפתור את מצוקותיהם. בהיותך קרוב בגילך אל הילדים, יכולת להשתתף עימם במשובות הילדות שלהם, לצחוק עימם ולהתחבר איתם. כשהיית צריך להעמיד חניך על טעותו וללמדו דרך ארץ, עשית זאת כאילו אתה שבע ימים ורב ניסיון בחינוך. היה בך את הניצוץ שכל כך חשוב בעבודה עם ילדים… תחסר לנו, אודי, כחבר, כמדריך וכאדם…" בפנימייה הוציאו לזכרו ספר ובו כתב מיכה לוריא, מתנדב בשנת שירות: "להיות שנה עם בן אדם באמת מלמד על טבעו של אותו אדם, ומתוקף מעמדו כש"ש שלנו בפנימייה, על אחת כמה וכמה לומדים על אופיו, חולשותיו, יתרונותיו, נכונותו לעזור ולתת, כמות הילדים שאליהם הוא מצליח להגיע ולשפר את הרגשתם כאן בפנימייה, סובלנותו וסבלנותו. ובכל הקריטריונים האלה עמד אודי מעל ומעבר. נתגלה לנו אדם מדהים וחכם שמסכים לתת מעצמו ובא עם כוונות טובות לעזור לנו ולשפר את הרגשתנו ולהפוך אותנו לבני אדם טובים יותר. חווינו איתו, הרגשנו איתו, צחקנו איתו, ועכשיו נותר לנו רק הזיכרון והגעגוע". ב-15 בנובמבר 2009 התגייס אהוד להנדסה קרבית, חדור מוטיבציה ומלא אנרגיה. גם בצבא היה חשוב לו להצליח ולתרום. כדמות דומיננטית ומובילה לקח אחריות, וחבריו ומפקדיו העריכו אותו מאוד. בסיום הטירונות הוא היה המצטיין המחלקתי. בחופשת הרגילה הראשונה שלו אחרי סיום הטירונות, במחשבה לנצל כל רגע מחופשתו, יצא לטייל עם חבריו הטובים, ניצן ינאי ונמרוד רימר. בדרך חזרה מהטיול בעמקים, התנגש הרכב בו נסעו שלושת חברי הילדות מעצמון באוטובוס, בצומת "הגשר הרומי" ליד בית שאן. אהוד נפצע אנושות ומת מפצעיו עוד בטרם פונה ממקום התאונה, שני חבריו נפצעו בינוני עד קשה. אהוד גרמן נפל בעת שירותו ביום י"ח בניסן תש"ע (2.4.2010), בן עשרים שנים וחצי היה בנפלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין הצבאי במשגב. הותיר אחריו הורים, אחות ואח. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-טוראי. אביו ספד לו: "אהוד, אהוד שלי, אהוד שלנו, אתה היית הילד הראשון, לא רק שלנו, גם של כל קבוצת החברים שראו אותך כילד של כולנו, ותהיה הראשון שנפרד מאיתנו. היית ילד חמוד, אפילו היה שיר שתמיד עִצבן אותך ('אהוד, אהוד, אתה כל כך חמוד'), אבל זה נכון. היית כל כך חמוד. תמיד יזמת, תמיד דחפת, תמיד שאפת להכי טוב. היה לך כוח קסם שדחף אותך, וראינו כל פעם מחדש שאתה לא מתייאש ולוחם עד הסוף. גם כאשר לא יצא כפי שציפית אתה קם מחדש, מתחיל מחדש, עם ברק בעיניים לכבוש את האתגר החדש. אני זוכר שיחות כשהיית בן שתים-עשרה, כשדיברנו בשולחן מה יקרה כאשר נהיה זקנים, שאולי הבית יהיה לנו גדול ושאולי נעבור למשהו קטן יותר, אבל אתה קפצת ואמרת שלא, שאתה רוצה שנישאר בבית, שאתה רוצה לבוא עם הילדים שלך לאותו בית שגדלת, לאותה גינה, ושנחגוג גם את החגים ביחד. כמו בסרטים, אתה רצית שיהיה סוף מושלם… באמת מילאת אותנו גאווה, עם כל היושר שלך, עם כל האכפתיות, עם כל האהבה, עם כל המרץ האינסופי…" אימו כתבה לו ולזכרו: "תמיד, כמו שאנו דאגנו להגיד לך מקטנות שאנו גאים בך, אתה דאגת להגיד לנו שאתה גאה בנו: 'כל הכבוד, אבא', 'כל הכבוד, אימא', וכך ניתבת לנו את ההורות, לימדת אותנו להיות הורים ורצית שנהיה יותר טובים. אמרת לנו מה אתה רוצה לשמוע ומה לא. הבאת מודלים ממקומות אחרים ובעיקר רצית משפחה גדולה. בסוף, כמו תמיד, למדתי. בזמן האחרון, כשחזרת הביתה עם עטר נזכרנו שכשהיית קטן וחמוד, קראנו לך 'אהוד החמוד', אך לא סתם, כי כל אחד שהכיר אותך בלי יוצא מן הכלל, זה הדבר הראשון שאמר. כשראו אותך הגננות אמרו: 'יש לכם בן חמוד'. זה מה שאמרה אדרי המורה לכיתה א': 'אהוד הוא ילד חמוד'. גם שולי שכל כך אהבת אמרה: 'הוא כזה חומד'. האחראית בשנת שירות אמרה: 'איזה בן חמוד יש לך'… גם המפקד שלך התקשר לומר לנו… 'איזה בן יש לכם…' ואתה שאלת, 'מה אמרת לו?' ועניתי: 'שאתה יותר מזה'. אתה בעצם הלב שלי, המוח, המצפון… כל פעם שסיפרתי לך שאני מנסה לכתוב ולהתכונן לשלב הבא ללימודים אמרת לי: 'יופי אימא, תהיי דוקטור'… אהודי החמוד שלי, עכשיו בטוח נישאר במשגב לנצח כמו שרצית כי הבית שלך פה". עוד כתבה האם קלאודיה: "אהוד היקר שלי, כבר חלפו שישה-עשר יום מאז שלא חזרת הביתה. הרבה דיברו וכתבו עליך: החברים של המשפחה, החברים שלך, השכנים, המדריכים שלך והמפקדים. על הדמות הבולטת והמשמעותית שהיית. על הנעימות, על העדינות, השקט והחייכנות שלך. על הפעלתנות שלך, הצורך שלך לטייל, להתחבר, לנגן, לעזור לאחרים, ההתנדבות וההובלה, על חוכמתך, על הסדר שאתה אוהב (יש כאלה שקראו לזה תבניות). גם בצה"ל לא פסחו עליך, את רדיפת הצדק והיושר שלך כינו דעתנות ואכפתיות, על כך שחבריך לפלוגה העריצו אותך ובמיוחד שרקמת מערכות יחסים ייחודיות איתם. אהוד, חמוד שלי. השארת לנו חלל גדול שכל יום מתעצם… אבל בעיקר השארת לנו אהבה גדולה שזרעת בכל מקום שנגעת בו והיום מגיעה אלינו… משכנינו ומחבריך מעצמון ומיישובים אחרים, מהחברים שלנו ומהמשפחה שלנו. אוהבת אותך לנצח, אימא". באפריל 2010 כתבה שולי, המחנכת: "לאהוד – חומד של ילד": "… לו יכולתי לקחת מילים ולהחלים את פצעיך / לו יכולתי ולו פעם אחת נוספת לקחת מילים ולומר לך / כמה יקרת לי ילד, כמה נעמת לי בחייך… / איך יכול להיות שברגע אחד הפכת לאלבום תמונות וזיכרונות? / יצרת בחייך הקצרים מארגים של חברויות, של משמעות וערכים / של יופי פנימי והמון אהבה. / כמו המנגינות שפרטת על הגיטרה / כך פרטת על נימי נפשנו והותרת בכל אחד מאיתנו / חלק ממנגינת חייך. / היה שלום ילד אהוב, תמיד תהיה שיר בליבנו". חבריו מעצמון, ילידי 1990, נפרדו מאהוד בכאב: "היית הגדול שבחבורה, הראש הבוגר והשקט, אנחנו צריכים אותך פה שתגיד לנו מה עושים, כי אתה כל כך מלא חיים וכל כך חלק מאיתנו שזה לא נתפס. וכמה שאנחנו מכירים אותך כל החיים, זה פתאום מרגיש כאילו הכרנו רק עשירית, ואיבדנו עולם שלם אחר. אפילו שהיית שקט, הרצון הענק שלך לתת ולתרום הבליט אותך בכל מקום אליו פנית, ומהר מאוד הפכת לדמות בולטת ומשמעותית – בשנת השירות בצבא, בלימודים, עם המשפחה ובין החבר'ה. השקט שלך לא תמיד הורגש, אבל עכשיו הוא כל כך כל כך חסר… ואפשר לספר שהיית חבר, לפני הכול, אם היינו צריכים לבחור רק מילה אחת היינו בוחרים במילה חבר, תמיד היה לך זמן, ואכפת, ומעניין, ומתאים וכל כך אהבת להיות עם חברים. ולא הייתה בך טיפה של בושה או מבוכה – וזה גרם לכל אחד להרגיש איתך כל כך בנוח". חבריו וחברותיו חסרים את חיבוקו החם והאוהב, המיוחד. הם הקימו עמוד לזכרו בפייסבוק, העלו תמונות מהשירות הצבאי ופרסמו את תגובות הכאב על האסון שאירע. בתוך זמן קצר הגיע מספר המצטרפים ל-800. אחד מהם כתב: "אודי שלנו, היית אדם מדהים, מצחיק, אכפתי, בקיצור – אדם גדול". גיא קאופמן הוסיף: "אהוד… אני לא מאמין שכבר עברה חצי שנה… זה משהו בלתי נתפס. מפחד לשנות את החיים שלי, כי אולי יצמח כאב. חשוב לי שתדע שאני לא מפסיק את הדרך שלך… וכתבתי שיר חדש עליך ממש היום… קראתי לו: 'מה שאהוד והעולם מזמן לי'… אוהב אותך אח יקר… כל יום אתה חסר…" פריד ברכאת הבטיח: "בחיים לא אשכח אותך כי אתה מדהים ויש לך אופי מהמם ואישיות נפלאה וזה לא היה מגיע לך. היית צריך להישאר פה איתי ועם כולם! אני אזכור אותך אחי וכך גם כולם, כי אתה מיוחד. ניפצת אותי לאלפי רסיסים…" נעמי קודר, חברה של הוריו, ספדה לאהוד: "… הספקת בחייך הקצרים להיות פעיל, / לטייל, לאהוב, להיות מנומס ואף אציל, / להיות נער מקסים ואהוב, לעזור לאחרים, / להתנדב בקהילה ולהוביל את החברים, / להיות חכם, להעדיף סדר על בלגן, / להיות שקט, להיות חייכן. // משפחותינו שזורות זו בחיי זו משנים, / למדנו לאהוב אחד את השני, ההורים והילדים. / הקשר התחזק לא מעט בזכות חברותך האמיצה עם יניב בננו, / מאז ינקות ועד היום, כשאינך עוד בינינו. // ההורים מצאו שפה משותפת, והילדים המשיכו בדרכם ללכת./ יצאנו יחד לנופשים, / הרגשנו שכיף לנו, וכולם מסתדרים. // ועכשיו, הכאב שלנו גדול ונורא / איבדנו חבר ובן – כן, זו ההרגשה…" "רק אתמול נסענו ברכבת ליום תרבות בבית אבות," סיפרה כליל, ידידתו מהשירות הצבאי, "והיה ממש מצחיק בדרך… רק אתמול ישבנו ביחד בארוחת שישי בבסיס והראית לי שגם לך יש כבר כומתה כסופה, וסיפרת שאתה מבואס מזה שאתה רק מצטיין מחלקתי ולא פלוגתי. ואני חשבתי לעצמי, איזה שפיץ אתה ואיך תמיד תשאף יותר גבוה. רק אתמול אמרת לי שאתה מצטער שאכזבת אותי כי לא עברת את הגיבוש… ואני חשבתי לעצמי, שאני מצטערת שיצא לי להכיר אותך ככה רק בצבא ולא לפני, ושפספסתי בבית הספר אדם כזה מיוחד ונדיר… אהוד, אתה לימדת אותי מה ערכה של מילת עידוד וכמה היא משמעותית…" משפחתו הקימה גינה לזכרו במקום בו ביקש שיטפחו גינה נוספת. בגינה זו יש מקום למדורה שמזמינה חברים לשבת סביבה במעגל. ביישוב עצמון, הוקם גן קיימות לנוער לזכרו. הגן נבנה על ידי ילדי ונערי היישוב. חבריו יצרו ספר אקורדים, ועל בסיס השיר "אהבות נכזבות" שאהוד כתב עם חברו גיא קאופמן והלחין אותו, נכתב השיר לקלאודיה אימו, שהפזמון מתוכו אומר כך: "אולי זה לא קרה ולא הלכת פתאום / תבוא מחר בבוקר נבלה כל היום / עכשיו אתה לא כאן, אי אפשר לעכל / אנחנו פה נשארנו וכיצד נסתגל".