גרינר, דניאל (דני)

בן אלוירה וברנרדו. נולד ביום י"א בשבט תשכ"ח (10.2.1968) בבואנוס איירס, ארגנטינה. אח בכור לרונית. בחודש אוגוסט 1975, כאשר מלאו לדני שש שנים, עלתה המשפחה לישראל והקימה ביתה ברעננה. דניאל למד בבית-הספר היסודי "מגד" ובבית-הספר התיכון "אוסטרובסקי" בעיר, וסיים בבית-הספר האקסטרני "אנקורי" בתל אביב. דני היה פעיל בתנועת הנוער "הצופים" – בילדותו כחניך ובנערותו כמדריך. במסגרת זו, נבחר לצאת להדרכת נוער בארצות הברית. דני היה מוכן להירתם ולעזור לכל מי שנראה לו כזקוק לתמיכה, לעזרה או לעידוד. בשעות שלאחר הלימודים עבד דני בהתנדבות עם ילדים חריגים, ששהו במוסד "איזי שפירא" ברעננה. בשעות הפנאי שיחק כדורגל במסגרת "הפועל רעננה". לדברי אביו, בלטו אצל דני אהבתו לחיים ולבריאה, ואלו באו לידי ביטוי בהתמסרותו לצילום, ובאהבתו לאוכל טוב, לילדים, לספורט, לעבודה ולתפנוקים. אך מעל הכל, היה בן ואח מסור ואוהב להוריו ולאחותו. בתקופה זו הכיר את אהבתו הגדולה לי-מור. במחצית חודש אוגוסט 1986, גויס דני לשירות חובה בצה"ל. עקב ניתוח שעבר בעמוד השדרה, הוצב לשרת בתפקיד נהג. לאחר תקופה הגיש בקשת העברה. בנחישות ובעקשנות הוא כתב בטופס הבקשה: "בזמן שירותי בבסיס הנוכחי אינני מרגיש כי אני תורם למערכת. ולכן אני מבקש להשתבץ ביחידת שדה, כדי שאוכל לתרום יותר לצה"ל". בעקבות בקשתו הוצב דניאל לשרת בבסיס של חיל הקשר בתפקיד רס"פ, ובהמשך שירת בלבנון. בחודש אוגוסט 1989 שוחרר דניאל משירות סדיר, בדרגת סמל. עם שחרורו מצה"ל נסע עם לי-מור לארצות הברית. לאחר שהות של שלוש שנים בארצות הברית ושש שנות חברות גמלה בלבם ההחלטה למסד את קשר החברות האמיץ והאוהב שלהם. הם קבעו את מועד נישואיהם לחודש אוקטובר 1994, אולם לא זכו להינשא. במחצית חודש יולי 1994, נקרא דני לשירות מילואים וזומן לראיון בבקו"ם במטרה להציבו ליחידה המתאימה החדשה. ביום ה' באב תשנ"ד (13.7.1994) נהרג דני בתאונת דרכים, שאירעה בעת שעשה דרכו מהבקו"ם ליחידתו החדשה. בן עשרים ושש היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברעננה. הותיר אחריו הורים, אחות וחברה. הרמטכ"ל אהוד ברק כתב לבני המשפחה: "…דניאל היה חייל בעל משמעת עצמית גבוהה. הגון ומסור, אשר מילא תפקידיו בצורה הטובה ביותר…" אמו של דני, אלוירה, כתבה והוציאה לאור בשנת 1996 ספר לזכרו "הפרס הגדול".