גרינברג, פישל-יוסף

בן פאני ומשה, נולד ביום י"ד בתשרי תרפ"ג (6.10.1922) בעיר איסטנבול, תורכיה. שלוש שנים למד בבית-ספר של המיסיון האנגלי. עד היותו בר-מצווה למד גם ב"חדר" והצטיין בלימודי היהדות. אחר-כך למד בבית-ספר תיכון ובקולג' האוסטרי. הוא הצטיין בלימודיו וכמה פעמים "קפץ" כיתה באמצע השנה. פיליפ סיים את בית-הספר התיכון בהיותו בן 16! הוא שלט בשש שפות בדיבור ובכתב וגילה נטיה רבה למיכניקה ולאלקטרוניקה, ובייחוד לצילום. היה חבר עליז, חביב ומבדח. אחרי גמר לימודיו עבד במשרד והצטיין ביכולת ובשקידה והיו לו סיכויים טובים לעלות בדרגה. מתוך משיכה נפשית לארץ-ישראל מילדותו ויתר על כל אלה ובאביב 1942 עלה ארצה ברכבת, דרך סוריה. הוא הביא איתו לארץ אמונה וביטחון בעתידו הפרטי ובעתיד העם והארץ. תחילה סייר בארץ לאורכה ולרוחבה, וגם אחר-כך היה מנצל את כל חופשותיו להשתתפות בטיולים. בטיולים הירבה לצלם ברוב אמנות לעצמו ולחבריו. במכתבים לחבריו באיסטנבול שיבח את יפי הארץ ושידלם שיבואו גם הם. פישל-יוסף אהב ספורט. כחצי שנה עבד במקווה ישראל, ומשבאו גם הוריו לארץ והרגיש חובה וצורך לתמוך בהם. הוא התקבל לעבודה בבתי-המלאכה של הצי הבריטי בשטח התערוכה בתל-אביב. התחיל כפועל פשוט ובמהרה עלה לדרגת מנהל-עבודה וגם כאן נתחבב על הכל. כשיצאו הבריטים מתל-אביב נתקבל בחודש פברואר 1948 לעבודה כמכונאי בחברת "סולל בונה", ואם כי כעובד עבודה חיונית היה ראוי לשחרור מן הצבא, התייצב אחרי שבועות מעטים לשירות וסירב להשתמש בהמלצת השחרור שניתנה לו מ"סולל בונה", באומרו: "מולדת אין מקבלים כמתנת יום-הולדת, למענה יש להילחם ואינני רוצה להשתמט מזה". עד יום גיוסו דאג להוריו הזקנים והחולים. ובגללם, רק כדי להיטיב עימם, לא נשא אישה. תחילה שירת בחטיבת "אלכסנדרוני", בהתחלה כשוטר צבאי, אחר-כך עבר קורס חבלנים והשתתף בפיצוצים בחזיתות שונות ובכיבוש מקומות, ביניהם תל ליטווינסקי וכפר-סלמה. ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948) נשלח עם חבריו במחלקת החבלה לכפר סבא הערבית ובנסיבות שלא הובררו נספו שם כולם. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.