גרינברג, זאב (טיטי)

בן שושנה ואברהם, נולד בשנת 1925 בבוקרשט, בירת רומניה. למד בבית-ספר עממי ובשנת 1940 בא ארצה במסגרת "עליית-הנוער". הוא עבד ולמד שנתיים ב"חברת-נוער" בכפר יהושע, חצי שנה במשק עיינות ועוד כשנה ברמת יוחנן והתמחה בעבודה חקלאית, במכונאות, בנהגות ובטרקטור, ובכל עבודה שעסק בה נשתבח כבעל "ידי זהב". משם הלך עם חבריו להצטרף למשק בית אשל ואחרי עזיבה לזמן קצר, בשל קשיי הסתגלות לסביבה, חזר "הביתה" והתערה כולו במשק ובחברה. בעבודה היה בעל משמעת ובעל סדר ונקיון וביחסו לחברים היה טוב ומיטיב, נענה למשימות קשות וביצע אותן בקלות ובשלמות. במלחמת-העצמאות נאלץ זאב להיפרד מאישתו ומבתו הפעוטה, שפונו עם יתר האימהות והילדים לכפר ויתקין. הוא נשא בגבורה את ייסורי הניתוק והמצור והשפיע מאמונתו בעתיד על חבריו. נוסף לשמירה בעמדות עבד בביצורים והיה אחראי להזנת החברים מהמלאי המצומק שהיה בקיבוץ. למחרת כיבוש באר שבע על-ידי צבא הגנה לישראל נסע עם שמונה חברים לעיר המשוחררת, שעד אז היתה בידי המצרים וממנה היו מפגיזים את הקיבוץ. מכוניתם עלתה על מוקש, אחד החברים נפצע קל והוא נפצע קשה מאוד ברגלו ובידו ובייסוריו הקשים היתה דאגתו הראשונה נתונה ליתר החברים והזהירם שלא יתרוצצו מסביב לבל ייתקלו במוקשים נוספים. הוא כבש את ייסוריו ולא פלט כל צעקה בדרכו לבית-החולים ברוחמה. שם קטעו את ידו ואת רגלו וניסו להציל את חייו בעירויי דם, אך לשווא. למחרת, ביום י"ז בתשרי תש"ח (22.10.1948) מת בבית-החולים ברוחמה ונקבר בדורות. ביום י"ז באייר תש"י (4.5.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.