בן-הזקונים (הבן החמישי) של פסיל ודויד, נולד ביום כ"ג בטבת תרפ"ו 9.1.1926)) בכפר קולוצ'בה, בחלק הקרפטו-רוסי של מחוז מרמרוש (אז בצ'כוסלובקיה). אביו קיבל "סמיכה" לרבנות אך לא עשה את תורתו קרדום לחפור בו והיה לסוחר חקלאי. צבי למד בבית-ספר עממי ממשלתי וב"חדרים" וספג מילדותו אווירה ציונית מהפגישות ומהשיעורים בעברית שערך סניף "בני-עקיבא" שבכפר (שגרו בו עשרות משפחות של יהודים שורשיים, קהילה כפרית טיפוסית במחוז מרמרוש) ובבית הוריו, ושאיפת חייו היתה לעלות לארץ-ישראל, ובייחוד מאז עלה אחיו הבכור עוד בשנות השלושים. הוא נרשם ל"עליית-הנוער" מטעם תנועתו, ועל התנגדות אמו, שהיתה כבר אלמנה ושאר בניה נתפזרו, התגבר באיומי התאבדות ובבכי. בפסח ת"ש קיבל הודעה על מועד עלייתו וכשנסע לבודפשט להצטרף לשיירה, נדחה ברגע האחרון והוכרח לחזור הביתה ללעגם של הגויים השכנים. אחרי חצי שנה קיבל הודעה, שתורו הגיע. בינתיים כבר שלטו הגרמנים למעשה בהונגריה ובמדבר המערבי התדפק רומל על שערי הארץ. כשהתנגדה אמו בשל כך לנסיעתו, השיב: "לא אשאר, ואף אם חס ושלום ייכנסו הגרמנים לארצנו, מוטב שאמות שם ולא בין שונאינו בנכר". הפעם לא דחוהו ואחרי מסע יבשתי דרך קונסטנצה, תורכיה וסוריה הגיע דרך ראש הנקרה ביום 14.5.1941 לחיפה, נשק את אדמתה, הרטיבה בדמעות ובירך "שהחיינו". אחרי מנוחה קצרה בבית אחיו הבכור בירושלים למד ועבד שלוש שנים בכפר-הנוער הדתי ליד חיפה ושירת בו שנה כנוטר, ואת הכל עשה במסירות ובלהט, שבאו לידי ביטוי גם בסיפורים, רשימות ושירים שכתב. הוא התמסר לעבודת חינוך והדרכה בקרב העולים הצעירים מהארצות השונות ונתחבב עליהם מאוד. בחברת הנוער נראה עליז ושופע ביטחון ואמונה, כחובת מחנך, ובלבו נשא את אבל היחיד על בני משפחתו והמוני חבריו מילדותו והמוני בית-ישראל שנספו בשואה הגדולה ואת זעמו על השלטון המדכא בארצנו. כשנפלו חבריו נפתלי ואילה במערכה על גבעת חיים נגד הבריטים קרא על שמם שתי קבוצות-נוער במוסד. תוך כדי עבודתו בהדרכה הירבה להגות בספרי חינוך כדי לשכלל את עבודתו וקנה לו שם כמחנך בחסד עליון. הוא הועבר זמנית להדרכה במוסד "יקיר" שבכפר הרא"ה, ואחר-כך לעבודה קבועה בבית-הילדים שליד בית-צעירות "מזרחי" בירושלים. בכל מקומות פעולתו השתתף באימוני ה"הגנה" והשתלם בטיפול במקלע, במרגמה ובחבלה וקורס ממושך אחד עבר במשואות יצחק שבהרי חברון, מקום מושבו של אחד מאחיו. את פעולותיו ב"הגנה" הסתיר גם מאחיו, לבל ינסו לרכך את לבו בחרדתם לשלומו. משהחלה מלחמת-העצמאות גויס תחילה גיוס חלקי להגנת ירושלים תוך כדי המשכת עבודתו החינוכית. אחר-כך גויס גיוס מלא בגדוד "מוריה", אך את הקשרים עם חבריו לא הפסיק. בהופיעו ביניהם בחגיגת ט"ו בשבט תש"ח, שבגלל מצב החירום עברה בלי נטיעות, אמר להם בנאומו: "נגיד זאת לאדמה שלנו, כי לא שכחנוה, כי לא בנו האשם שאין אנו נוטעים עצים. גם היא בוודאי יודעת זאת, כי היא סופגת כמעט בכל יום דם חם של אחינו הרוצים להפריחה". צבי השתתף בשיירה הראשונה לגוש עציון ובשיירות אחרות, בדרך לקסטל ועוד. וכשעברו ימים אחדים והוא לא נשלח לפעולה, היה זועף ומר-נפש על ביטול ללא תועלת של הזמן היקר למולדת. כשכתב לו חבר פרטים ממקום שירותו, הזהיר אותו באיגרת-התשובה, שיימנע להבא מפטפוט סודות צבאיים בדיבור ובכתב. בשירו "צוואה" כתב: "ובמותי בשדה הקרב, בין סימטאות עיר, או אם בהרים המוות ימצאני, אל תספידוני, דמעה מעיניכם אל תזילו! בחשאי, באין רואה, העבירוני להר הזיתים ורגב אחר רגב על גבי הפילו וכתום המעשה והגולל ייסתם, שובו לעבודתכם והחרישו – החרישו". ביום ו' באייר תש"ח, למחרת נפילת גוש עציון, בהיותו חרד לגורל שלושת אחיו שלחמו במערכות ירושלים, גוש עציון וכפר דרום, נענו לדרישתו והוא נשלח בתגבורת אל העיר העתיקה. באיגרת-הפרידה שהשאיר בבית אחיו דרש שוב שלא יתעצבו אם יפול בקרב, כתב הוראות בדבר חלוקת עזבונו (ספרים) ופרעון חובותיו מסכומים המגיעים לו, וסיים: "ולכם, החיים, אשריכם שזכיתם לראות את ממלכת יהודה בתקומתה". ביום י"ב באייר תש"ח נפצע בעיניו מרסיסי פגז ובשומעו בבית-החולים שחברו ליד מקלע ה"ברן" נפל, חזר אל העמדה והמשיך להילחם. ביום ט"ו באייר תש"ח 24.5.1948)) כשהיה צורך להעביר את ה"ברן" לעמדת "המלכודת", דרש בתוקף שהוא עצמו יילך שמה עם המקלע, ומשם המטיר אש בלתי-פוסקת בחיילי האויב ומנע מהם להתקרב אל הבניין ולפוצצו, עד שנפגע מצרור כדורי מקלע בראשו ומת. נקבר בעיר העתיקה בירושלים. ביום כ"ו בתמוז תשכ"ז 3.8.1967)) הובא למנוחת-עולמים בהר הזיתים.
