בן צילה ושלמה. נולד ביום ח' באלול תשל"א (29.8.1971) בהרצליה. בן ונכד בכור, אח לעידית ויובל. שי גדל בהרצליה פיתוח. מחלון חדרו נשקף שדה חרציות ונוף לים התיכון. לימים, השפיעו מראות אלה על כשרונו הגדול לעיצוב ולציור. שי גדל והתחנך בהרצליה. הוא החל את חינוכו בגן של אמא צילה – גננת ותיקה בהרצליה, המשיך בבית הספר היסודי 'נוף ים' וסיים לימודיו בתיכון 'הראשונים', במגמה הביולוגית. בכל שנות לימודיו התבלט שי בשקדנותו ובאופיו הנוח, ואת התיכון סיים בהצטיינות, ובהערכה רבה מכל מוריו. נוסף ללימודים היה שי פעיל מגיל צעיר בתנועת הצופים בהרצליה, בשבט 'שחף', תחילה כחניך מן המניין, אחר-כך בתקופת התיכון כמדריך נוער וראש צוות, ואף בחופשות מהשירות הצבאי השתתף בתכנון מבצעי קיץ בשבט, או בליווי והדרכה בטיולים. שי הקפיד לשמור על קשרים הדוקים עם חבריו הרבים, שהכיר בבית-הספר ובצופים. בתום לימודי התיכון נסע עם שלושת חבריו הקרובים מאז שנות הגן, לטיול קצר בצרפת ובסקנדינביה, טיול שממנו שבו היישר לגיוס לצה"ל. בחודש אוקטובר 1989 התגייס שי והחל באימוני טירונות בחיל-השריון. לאחר אימונים מפרכים, שבצידם חוויות רבות, הוצב לשרת כתותחן בטנק פטון (מג"ח). בתחילת 1991 הוא סיים קורס מפקדי טנקים ושירת כמפקד טנק בגדוד מבצעי, בעיקר בלבנון. לקראת תום שירותו התמנה שי לרס"פ, ובתפקיד זה ניצל את כישורי העיצוב שלו ומילא את הבסיס בשילוט הכוונה חדש, ובמדבקות חדשות לכל כלי הרכב. מיד לאחר שחרורו מצה"ל השתלב שי בעבודות שונות, חסך כסף ולאחר זמן קצר יצא למסע הנכסף במזרח. שלושה חודשים הוא נדד בהודו ובקשמיר, ונהנה מהפשטות והשקט שפגש שם. בשובו, נרשם ללימודי עיצוב וגרפיקה במכללת 'ויצ"ו קנדה' בחיפה. במכללה התבלט שי מיד, מבחינה מקצועית כמו גם מבחינה חברתית. הוא גר בדירה קטנה בכרמל, וחילק את זמנו בין הלימודים התובעניים לבין עבודות מזדמנות שעשה לפרנסתו. בדירתו הצטברו עם הזמן לא מעט ציורים, סקיצות ועבודות עיצוב שונות שהכין במסגרת לימודיו. "שי היה מוכשר מאוד," סיפרה ראש המגמה במכללה, "משנה לשנה הוא היה יותר טוב, התפתח והשתבח מבחינה מקצועית." את הלימודים סיים שי בהצטיינות, ונרתם במלוא המרץ להכנת תערוכת הסיום של הבוגרים. ימים אחדים לאחר תום לימודיו התקבל שי למשרד הפרסום 'אריאלי' בתל אביב. לאחר כמה חודשים הוא ביקש להתקדם, פנה למשרד 'שלמור אבנון עמיחי', ובתום ראיון קצר התקבל לעבודה כארט דירקטור. שי החל לרכז את מערך הפרסום של חברת הטלפונים הסלולרים 'פרטנר-אורנג", תקציב גדול של חברה בתחילת דרכה. הוא עבד שעות ארוכות, ויצר מיזמים ורעיונות בולטים במקוריותם. אחד ממיזמי הפרסום זיכה אותו ואת צוותו בפרס 'דג הזהב' מטעם רשת שוקן, ובטיול לאי באלי. מנהלו של שי במשרד הפרסום סיפר: "אנחנו משרד שדי קשה להתקבל אליו במקצועות קריאטיביים, ושי כבש אותנו בחיוך שלו ובאישיות שלו. היה לו תיק עבודות שהראה על פוטנציאל עצום, אבל זה מסוג האנשים שאתה רואה את ההתחלה ולא יודע איפה הסוף. לא תיארנו לעצמנו שהוא יהיה כל כך מצוין וטוב במה שהוא עושה. פשוט פוטנציאל אינסופי. כל דבר שעשה היה טוב יותר מהדבר הקודם. היתה לו צניעות אינסופית מצד אחד, מול כשרון אינסופי מצד שני." והוסיף מורה שלו מן המכללה: "עקבתי אחרי העבודה של שי. הוא עשה בחוץ קפיצה עוד יותר גדולה מאשר בבית-הספר… לא שלא ציפינו, אבל תוך שנתיים הוא הגיע כמעט לפסגת העיצוב מבחינת אפשרויות בנושא פרסום. היו לו הישגים יוצאים מהכלל." כל הנתונים הצביעו על עתיד מבטיח לשי בעולם הפרסום והעיצוב. בתקופת לימודיו במכללה הכיר שי את ליאת, ועם סיום לימודיהם עברו בני הזוג להתגורר בתל אביב והחלו לתכנן עתיד משותף. הם הרבו לטייל בארץ, שי אהב לצאת למקומות נידחים ולגלות את ארץ-ישראל היפה. בזמנו הפנוי אהב שי מאוד להאזין למוזיקה ישראלית, אהוד בנאי היה אחד הזמרים האהובים עליו. הספורט האהוב עליו היה ריצה. שי השתתף במספר רב של תחרויות ריצה למרחקים קצרים. בתום שירותו הסדיר הוצב שי למילואים בגדוד שריון, ומאז יצא מדי שנה לשירות מילואים, אם בפעילות מבצעית ואם באימונים. "שי גילם בדמותו אחריות רבה ודייקנות," סיפר מפקדו, אל"ם עוזי, "אדם שניתן לסמוך עליו ועל מלתו. יכולתו המקצועית של שי ונכונותו לכל משימה, בנוסף לצניעות ולרוגע שהקרין, הפכוהו לדמות מפתח בפלוגה ובגדוד." כשאירועי הביטחון בארץ מתגברים ואנשי מילואים נדרשים למאמץ יתר, גדודים רבים מבצעים שעות וימי מילואים מעבר לסף השירות, ומקומות עבודה מתקשים לעמוד במרווחי העומס הנדרשים מצוותי המילואים ויש שמרימים גבה. שי יצא ביום 6.8.2000 לשירות מילואים בן יומיים, נוסף לימי המילואים ששירת באותה שנה. ביומיים אלה התקיים אימון טנקים בצאלים כהכנה לתרגיל הקרוב. למחרת, ו' באב תש"ס (7.8.2000), נהרג שי בתאונה, כשרימון התפוצץ על צריח הטנק במהלך התרגיל. בן עשרים-ותשע היה שי בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת רס"ל. שי הובא למנוחות בבית- העלמין הצבאי בהרצליה. הותיר אחריו הורים, אחות, אח וחברה. ספד לשי יורם לוי, מנהלו ממשרד הפרסום: "… לא הרשינו לשי לצאת למילואים. יותר מדי עבודה הצטברה מכדי שנאפשר לעצמנו ששי לא יהיה אפילו יום אחד במשרד. אבל לשכנע את שי לדחות או לבטל מילואים לא היה סיכוי. הוא עשה את זה כמו כל דבר שהוא עשה – בשלמות, באהבה. שי הוא מהזן הנדיר של אנשים שכמעט אף פעם לא קיטר, לא התלונן. תמיד עם חיוך מקסים על הפנים. והכל בנחת רוח, בצניעות. ולא שלא היה לו במה להתגאות… שי היה כשרון יוצא מהכלל, כל הזמן שופע רעיונות וגם ביצע אותם על הצד הטוב ביותר. אם זו פרסומת לטלוויזיה, לעיתון, שילוט חוצות… הכל עד הסוף. הוא לא ויתר לעצמו בפסיק, גם אם זה אילץ אותו להישאר במשרד לילות על גבי לילות, על חשבון הזמן הפרטי המועט. כל הזמן היתה הדילמה הזו, בין לחזור הביתה לליאת שהוא כל כך אהב, לבין הפרפקציוניזם שהשאיר אותו, רק עוד שעה… ועוד אחת ועוד. שי שקיבלנו אלינו לעבודה לפני קצת יותר משנה. שי מקסים, מתנה נפלאה שלשמחתי אמרנו את שבחה גם לפני לכתו. לא תמיד בפניו, אבל הוא ידע. הוא ידע כמה אוהבים אותו כאדם, וכמה מעריכים אותו מקצועית… שי גרם בשנתו האחרונה אושר עצום לכולנו." שנה ושלושה שבועות לאחר מותו של שי, ביום הולדת השלושים שלו, נפתחה בגלריה בנווה צדק תערוכה של מבחר יצירותיו, ציורים, סקיצות וכרזות עיצוב, אותה הכינה חברתו ליאת. בטקס פתיחת התערוכה נשאה דברים אמו של שי, צילה: "… הכי קל זה להסתגר ולחשוב רק עליך, הכי קשה זה לצאת לבלות, להתאפר ולחגוג. הכי קל זה להיות עצוב, הכי קשה לשמוח. הכי קל זה לבכות, הכי קשה לצחוק. אבל תאמין לי שי, ניסינו, ובחלק מהדברים הצלחנו. ולו רק שתהיה גאה בנו, ושנהיה כולנו ראויים לך. ודע לך שי! היתה לך זכות גדולה ליצירה הנפלאה שלך, להצלחה שזכית בה. "שי, אין נחמות, אתה יודע, ועל הכאב לא יחול חוק ההתיישנות. אך החיוך שלך, ושמחת החיים, מחזיקים אותנו היטב אל העתיד."
