גרייצר, דוב

בן חיה ויעקב, נולד ביום כ"ח בטבת תרפ"ו (14.1.1926) ברמת גן. מגיל שנתיים וחצי גדל בכפר יהושע, מקום התיישבות הוריו. הוא הצטיין בלימודיו, בסדר ובדייקנות, חיבב את הטבע וידע לבחון בעין חדה את עולם החי. משנתייתם מאביו בגיל 11, ועוד קודם- לכן בתקופת המחלה הממושכת של אביו, העמיס על עצמו – ביחד עם אחיו – את עול המשק למעלה מיכולתו ועם זה לא הזניח את לימודיו בבית-הספר. אחרי סיום כיתה י' השתלם בסמינריון של תנועת המושבים בירושלים. הוא לא היה "עסקן" בחברת הנוער, אך הצטיין בעזרה לזולת. עמד מישהו לפני עבודה שהיא למעלה מיכולתו – מיד בא דוב ונטה שכם. בגלל סיבות משפחתיות הוכרח לוותר על רצונו להתגייס לבריגדה היהודית. בשנת 1946 התנדב לפלמ"ח וגם שם נתגלו סגולותיו מהבית: נשיאה בעול אימונים ותלאות בלי תלונה ובנכונות תמידית לעזור לכושלים. דוב היה עלם יפה-תואר, טוב-לב, נכון לכל קריאה, שנתחבב מאוד על כל חבריו. במסעותיו ברחבי הארץ אסף רשמי תצפית מעולם החי ומוצגים בשביל חדר-הטבע של בית-הספר שבכפרו. כאשר הצטרף לפלמ"ח שוחרר מעבודות במקום חניית יחידתו בהתחשב בחובתו למשק המשפחה, והיה בא רק לאימונים ולפעולות הפלמ"ח השונות שבמחתרת, בהן הצטיין בזריזות ובאומץ במצבים מסוכנים. כך חיפה בנשק על הורדת מעפילי האונייה "לנגב" והשתתף בפריצה למחסן הנשק של הצבא הבריטי בתל ליטווינסקי. והוצאת הנשק מתוכו אחרי החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ היה קשור למשקו, אך משגברו הפעולות עבר לשירות מלא. באביב תש"ח עלה לירושלים והשתתף בפשיטות על סריס, בית-סוריק, בית- איכסא ונבי-סמואל ונשבע לנקום את דם מפקדו שנפל שם. הוא קיבל חופשה וחיכה לשיירה שיסע בה אל השפלה, ובינתיים השתתף בכל פעולה קרבית בסביבה. כשעמדו אנשינו לצאת לכבוש את מחנה הראדאר, לבל יימסר לערבים, ניצחה דרישתו העקשנית את מפקדו ואת חבריו לשתפו בפעולה זו. בדרך חדר קליע חודר-שריון למשוריין שנסע בו והוא נפל, ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948). דוב הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים.