גרייפמן, אברהם

אבי, בן מרים ויוסף, נולד ביום י"ג בתמוז תשי"ד (14.7.1954), בראשון-לציון. הוא למד בבית-הספר היסודי "גורדון" והמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון המקצועי "אורט" בגבעתיים. אבי נולד למשפחה שחייתה את הציונות והגשימה אותה הלכה למעשה. אביו עלה ארצה בשנת 1925 מפולין ושירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ובחטיבת "גבעתי" במלחמת השחרור. אמו עלתה ארצה ממצרים בשנת 1946. אין תימה אפוא, שכבר מילדותו ספג בבית הוריו את האהבה לארץ ישראל, לנופיה ולאנשיה. אבי אהב לצאת למסעות ולטיולים ברחבי הארץ ולא היו מקומות רבים שלא ביקר בהם. במיוחד אהב את הטיולים שכללו מסעות ארוכים ברגל וכך למד לאהוב את הארץ "דרך רגליו" המטיילות בשביליה. הוא היה נער גבוה ויפה-מראה, שעורר אצל רואיו רושם של נאיביות ותמימות. אלה שזכו להכירו היטב הבחינו מיד שזהו רושם חיצוני בלבד. אבי היה נער פיקח וחריף, שעשה כל דבר באורח יסודי, אחראי ומסור. למרות שהיה נחבא אל הכלים במקצת, היה אהוב על חבריו ועל ידידיו והם נהגו לבוא כדי להיות במחיצתו שעות רבות ככל האפשר. אבי היה תלמיד חרוץ, מלא מרץ והתלהבות וכאשר דיבר על נושא קרוב ללבו, אפשר היה לחוש עד כמה הוא נתון בדבר ראשו ורובו. הוא היה מדבר בהתלהבות ועיניו היו זורחות ומאירות. חבריו זוכרים כיצד היה מופיע לפתע, שמח ועליז, ואומר כשחיוך גדול על פניו: "יש לי כמה שעות. מוכרחים לעשות משהו נחמד". תמיד היה עסוק במשהו. הוא לא הסכין לשבת במנוחה, תמיד רצה לנסות דברים חדשים, תמיד ביקש חוויות חדשות. מטבעו היה בעל גישה אופטימית לחיים שהאמין בטוב וביפה. אמנם ידע כי רב הכיעור ורבה השלילה. אך האמין שבכל דבר, בכל אדם ובכל מעשה, אפשר לגלות משהו מן הטוב; יש רק לרצות לחפש ולמצוא. אבי נהג לדבר על העתיד ועל כל הטוב שהוא צופן בחובו. הוא ניחן בחוש הומור מצוין והיה "חביב הקהל" בכל מסיבה ובכל אירוע חברתי, והחברים נהגו להתאסף סביבו וליהנות משנינותו. כבר בימי בית הספר נתגלו בו כשרונות לציור ולמלאכת-יד והוא טרח לפתח אותם. הוא הרבה לצייר, בנה דגמי מטוסים וטנקים ואפילו הצליח לבנות בכוחות עצמו מערכת סטריאופונית משוכללת לביתו. הוא נתברך ב"ידי זהב" ובכל אשר עשה הצליח. הוא היה דייקן וקפדן גדול בעבודה ולא הניח מידו דבר שלא הושלם בקפידה, עד לפרטי פרטיו. אבי ידע לקיים עם הוריו מערכת יחסים עשירה ומפרה. הקשרים ביניהם היו הדוקים ביותר והתבססו על אהבה ועל הערכה הדדית. הוא הקפיד מאוד בכבודם והתחשב ברצונם וברגשותיהם תמיד. כאשר נעדר מהבית, הקפיד תמיד לכתוב או לטלפן ולהודיע על מקום המצאו. כשקרב מועד גיוסו לצה"ל החליט ללכת בעקבות אחיו ברוך, שהיה מפקד כיתה בסיירת "שקד", ולהתנדב לחיל קרבי. אבי גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1972 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות, השתלם בקורס למקצועות השריון. הוא סיים אותו בהצלחה רבה והוצב ליחידת שדה של חיל- השריון בתפקיד טען-קשר. מפקדיו העריכו אותו כחייל אמיץ ומסור, המשתדל למלא את המוטל עליו באופן הטוב ביותר. הוא למד היטב את מערכות הטנק שהיה מופקד עליהן וידע לתפעל אותן בזריזות ובמיומנות. תמיד עשה את מלאכתו ברצון ובשקדנות ומעולם לא שמע איש מפיו תלונות וטענות. במלחמת יום הכיפורים השתתף אבי בקרבות הבלימה נגד המצרים בגזרה הדרומית של תעלת סואץ. בקרב שהתחולל ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), נחלץ אבי בטנק שלו לעזרת טנק שנפגע. פצצת מרנ"ט פגעה בטנק ואבי נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושני אחים.