גרז’דנסקי, דמיטרי (מיטיה)

בן טטיאנה ומיכאל. נולד ביום י"ב באדר ב' תשל"ג (16.3.1973) במוסקבה שבברית המועצות לשעבר, למשפחה של מהנדסים. דמיטרי הגיע לעולם כדי לשמוח ולשמח אחרים והיה, מטבעו, ילד עדין ורגיש, ומרכז המשפחה. קירבה מיוחדת היתה לו לאחותו הבכורה, קטיה, שהיתה לו לאומנת, מורה וחברה. מילדותו המוקדמת נפתח לספרות, מוסיקה, ספורט ואמנות, אשר ליוו אותו כל ימי חייו. בבית-הספר היה תלמיד טוב ללא העדפות של מקצועות הומניים או ריאליים. בסיום לימודיו בבית-הספר זכה באות הצטיינות (מדליה). תוך כדי לימודיו בתיכון קיבל רשיון נהיגה. חופשים ארוכים של קיץ בילה עם הוריו וחבריו על שפת נהר הוולגה, שההיסטוריה והתרבות של רוסיה קשורים אליו מאוד, ובו למד דמיטרי לשחות. הוא אהב לנווט ביער ולאסוף פטריות ופירות יער. גם בחופשתו הראשונה מהצבא נסע לוולגה, לבקר במקומות שכה אהב. התבגרותו התרחשה על רקע האירועים של שינויים דמוקרטיים ברוסיה – שפע של אינפורמציה ורעיונות חדשים. ההגבלות והאיסורים של התקופה הקומוניסטית הפכו לנחלת העבר. אווירה זו היתה שונה מהאווירה שהיתה בגיל ההתבגרות של הוריו, ותרמה לבניית האופי של אזרח עצמאי וחופשי, האחראי לגורלו, בחור המסוגל להתמודד עם בחירות והחלטות חשובות. קשה היה לו לבחור במקצוע ללימודים אקדמיים, ולבסוף בחר בהנדסת אלקטרוניקה, בשל הרמה הלימודית הגבוהה והאוניברסליות של המקצוע. דמיטרי התקבל למכון המפורסם לאנרגיה של מוסקבה. באותה תקופה עלו לישראל אחותו קטיה ואחייניתו האהובה. בשנת 1991 הגיע דמיטרי עם הוריו לביקור בישראל. כאן מצא מדינה דמוקרטית וחופשית, צבעוניות של נוף, רמת חיים. בביקורו בטכניון, בו למדו חבריו מרוסיה, פגש רמת לימודים גבוהה – כל אלה הצביעו על אפשרות של עצמאות והביאו אותו למחשבה על עלייה. אירועי אוגוסט 1991 ברוסיה, שחיזקו את ההרגשה של חוסר יציבות, סייעו לו בגיבוש ההחלטה, ובשנת 1993, במסגרת תוכנית של הסוכנות לסטודנטים אקדמאיים, הגיע דמיטרי לישראל. השנה הראשונה לשהותו בארץ היתה דומה לזו של עולים רבים: אולפן בקיבוץ שובל, לימוד עברית, הכנות למבחני הקבלה לאוניברסיטה, פגישות עם אחותו ואחייניתו, מכתבים וטלפונים לרוסיה, עבודה ברפת ועבודות מזדמנות. בשנת 1994 עבר דמיטרי בהצלחה את מבחני הקבלה לאוניברסיטת באר שבע, אך החליט לדחות את הלימודים ולהתגייס בנובמבר לצה"ל, לחיל הרגלים. הוא היה מוכן לשירות קרבי בתנאים קשים. דמיטרי היה בריא וחזק מבחינה פיסית ובעל כושר הישרדות. הוא ידע להיות חבר, אהב לעזור וידע לקחת אחריות. רצה שיהיה קשה, "כמה שיותר קשה – יותר טוב". אחרי שנתיים להיותו ישראלי הרגיש שיש לו על מה להגן בישראל. ביום י"ג בתשרי תשנ"ז (26.9.1996), בקרב בצומת נצרים, נלחם דמיטרי, עם קבוצה קטנה של חיילים, נגד המון פלשתיני חמוש. היה זה היום האחרון בחייו. דמיטרי הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ ברקאי. בן עשרים ושלוש וחצי היה בנופלו. הותיר אחריו הורים, אחות ואחיינית. הוריו כתבו: "האם יש בעולם מטרות שכדי להשיג אותן צריכים אנשים צעירים למות? הם השמחה והתמיכה של הוריהם, הם אנשי המדע והמהנדסים לעתיד, הם האבות לעתיד. מה הן המטרות הללו, שבגללן העתיד הזה לא יתגשם? המוח מסרב לקלוט היגיון והצדקה של מטרות שכאלה. העולם חסר צדק".