גרוס, משה-מיכאל (“ג’ויס”)

בן צבי (הוגו) ובלומה לבית רימר. נולד ביום כ"ה בשבט תש"ז (15.2.1947) בברטיסלבה שבצ'כוסלובקיה. בן שנתיים עלה ארצה עם הוריו, מניצולי השואה, ועם אחיו הצעיר. לאחר תקופה קצרה במעברת באר יעקב עברה המשפחה לגור בבית אבות "מלבן" בבת-ים, שנוהל על ידי אביו. כאן למד בבית הספר היסודי. אוירת בית האבות השרתה עליו רוח מיוחדת במינה והוא למד להיות סובלן ולכבד את המבוגרים. כשנתמנה אביו למנהל בית אבות "מלבן" בירושלים עברה המשפחה שמה. משה המשיך את לימודיו היסודיים בבית הספר "חורב" בירושלים ואחרי כן התחיל לפעול בתנועת "בני עקיבא" ובתנועת "עזרא". את השכלתו העל-יסודית רכש בישיבה התיכונית "נתיב-מאיר" בירושלים. שם עוצבה אישיותו, שם התחנך ולמד דרך ארץ. בישיבה נתפתחה אהבתו לכל ברואי עולם, שם היה מאושר ושמח בחלקו. בכיתות י"א-י"ב גברה פעילותו החברתית במסגרת התנועה, בעיקר במסגרת הגרעין שעם חבריו עתיד היה לעשות את שירותו הצבאי בנח"ל. לאחר שעמד בבחינות הבגרות יצא ללימודים תורניים גבוהים בישיבת "מרכז הרב" בירושלים ועסק בעיקר במחשבת ישראל. הוא גויס לצה"ל ביולי 1966 והצטרף לנח"ל. יחד עם חברי הגרעין עשה את הטירונות ואחרי כן נשלח כרכז תרבות לקורס הווי, ומטעם קיבוץ "שעלבים" נשלח לקורס מקצועי בענף המטעים שבמדרשה החקלאית. תקופה קצרה עשה בהיאחזות מודיעין. מלחמת ששת הימים עברה עליו אי שם במרכז הארץ ובקיץ שלאחריה התאמן ביחידת הנח"ל המוצנח. בגלל פציעה בצניחה נשלח לרכז את סניף תנועת הנוער "עזרא" בירושלים ועשה שם כעשרה חודשים. אחרי תקופת שירות נוסף, במסגרת של"ת בקיבוץ "שעלבים", עמד להשתחרר משירותו הצבאי. ביום ו' באייר תשכ"ט (24.4.1969), מצא את מותו בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. ב"שלושים" לנפלו הוקם גל-עד לזכרו על ידי חבריו לגרעין ליד המקום בו מצא את מותו – והוא משקיף על עמק איילון; ליום השנה הוקמה לזכרו בסניף "עזרא" אשר אותו ריכז, ספריה על נושא "מחשבת ישראל", ובה פינת זיכרון נאה; כן הוקמה לזכרו ולזכר חברו לגרעין (אביעזר הלוי לוין) ספריה בקיבוץ שעלבים על ידי המשק; בחוברת לזכרו של אביעזר הלוי לוין הוקצה מקום למשה-מיכאל, שפעל להוצאתה ולא זכה לראותה; באייר תש"ל הוציאו לאור חבריו בגרעין "שלהבת" "עזרא" והקיבוץ "שעלבים" חוברת הנושאת את השם "ג'ויס" – "על משה-מיכאל שנלקח ולא כהתה עינו" ו"על ג'ויס שנקטף ולא נס לחו". ידיד המשפחה תרם לזכרו ספר תורה לבית הכנסת בקיבוץ.