גרוס, יהודה

בן דבורה ושלמה, נולד ביום א' בתמוז תרס"ז (13.6.1907) בעיר טרגומורש, טרנסילבניה (אז הונגריה), למשפחה עשירה ומתבוללת. משסופח האיזור לרומניה בשלהי מלחמת-העולם הראשונה וההתבוללות במדיאריות נעשתה בלתי-נוחה, פנו יהודים רבים ללאומיות יהודית ויהודה הצטרף לתנועה חלוצית. אביו היה סוחר-עצים גדול ויהודה למד נגרות וחרטות והשתלם בעיר ברנו שבצ'כוסלובקיה מתוך כוונה להיות מהנדס. בשל סיבות שונות הפסיק את לימודיו, יצא להכשרה, ועלה ארצה בשנת 1933. תחילה עבד בכפר סבא כאחד הפעילים בגרעין לכיבוש עבודה. אחרי שנה עבר לגדרה ועבד בה עבודה שחורה ומקצועית. בהיותו נשוי ואב לילד עבר בשנת 1941 לרמת גן, יסד בית-מלאכה לחרטות-עץ ועבד בו. הוא נשאר נאמן לערכי החלוציות והיה מצניע לכת, אך בהנהגת "הסתדרות העובדים" היו אנשים שהכירו את האיש ואת סגולותיו, וכשדרשו ממנו בסתיו 1947 לעלות לחודשים אחדים לצפת לשמש שם כמזכיר מועצת-הפועלים, עזב את משפחתו, שבינתיים נתברכה בנפש נוספת, ואת בית-מלאכתו, והלך למלא את המשימה הציבורית שהוטלה עליו. בצפת נתחבב במהרה על הפועלים ועל התושבים הוותיקים כאחד, כי למרות הסתגרותו בתוך עצמו ניכר היה מפעולותיו ומגעו עם הבריות, שהוא אדם שואף להיטיב ולעזור לזולת ונאמן לענייני הכלל. משהחלו קרבות מלחמת-העצמאות שימש קצין-קשר בין מטה ה"הגנה" ובין ועד הקהילה ופעל במסירות למען הקלת סבלם של התושבים ולהתאמת חייהם לצורכי הגנת העיר הנצורה. זכורות אמרותיו: "יהיה טוב" ו"אין לנו ברירה אלא להיות גיבורים". עם התגברות הקרבות ניתנה לו האפשרות למלא את בקשת בנו, שהיה בן עשר, לאסוף ולהביא לו "הרבה תרמילים וקליעים מכל המינים". הוא השתוקק בכל מאודו לנסוע לפחות לשבועיים הביתה לחופשה, כפי שאמר לחבר ש"המשפחה היא קודש הקודשים של חיי האדם". אך בלילה האחרון שלפני שחרור צפת, ביום א' באייר תש"ח (10.5.1948), ניתק רסיס-פגז את פתיל חייו. השאיר אחריו אישה ושני ילדים. יהודה הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בצפת.