בנם הבכור של רנה ואריה. נולד בשדרות ביום ז' באב תשנ"ה (3.8.1995). אח בכור של סוניה וטלי. במלאות לו שנה למד אבי בגן פרטי, ובן שלוש עלה לגן ילדים ממלכתי. ילד מתוק ומקסים, ביישן ומופנם. כל מי שפגש אותו התאהב בו מיד. אבי התחנך בבית הספר היסודי "גיל" בשדרות והיה תלמיד מצטיין. בשעות הפנאי השתתף בחוגים כמו קראטה וכדורגל, אולם לא התמיד בחוג יותר משנה אחת. הן בשעות הלימודים הן בשעות אחר הצהריים, תמיד התנהג למופת ומעולם לא קיבל הערת משמעת. מוריו וכל מכריו ידעו לומר עליו רק מילים טובות. חבריו מבית הספר סיפרו שלא פעם ניסו בנים אחרים להקניטו ולגרור אותו לעימות, אולם אבי לא הגיב, ולפעמים הבנות הן אלה שהגנו עליו. אבי אהב לעזור לכולם בדרכי נועם, לא בכדי כינוהו חבריו "אבי הצדיק". מעולם לא סירב לבקשת עזרה, והושיט יד בחיוך לכל אדם שביקש. בילדותו היה המצב הביטחוני בשדרות מתוח מאוד, לנוכח ירי הטילים מכיוון רצועת עזה. כשלמד בכיתה ד', נחת טיל קסאם במרחק של עשרים מטרים ממנו, ואבי ניצל בנס. בפעם אחרת נפל טיל גראד בצמוד לבניין מגוריו, בשעת לילה מאוחרת. בחטיבת הביניים ובתיכון למד בבית הספר המקיף אמי"ת על שם גוטוירט בעירו. הוא עבר את מבחני כיתת מופ"ת, והצטרף לתלמידים המצטיינים בלימודיהם. בשלב זה רכש עוד חברים ונפתח לסביבה. בכיתה י"ב למד בכל יום שישי בקורס שנתי של קדם רפואה באוניברסיטת בן גוריון. הוא חלם להיות רופא כמו סבו. לעתים קרובות עיין בספר עב הכרס שהיה ברשותו, "מרק – המדריך הרפואי השלם למשפחה", ואפילו בעת שירותו הצבאי המשיך לשאת עימו את המדריך וללמוד ממנו. אבי סיים את לימודיו בציונים גבוהים והוענקה לו תעודת בגרות. למשפחתו היה מחובר בעבותות של אהבה ודאגה. כאח בכור עזר תמיד לשתי אחיותיו, בייחוד כשההורים נעדרו מן הבית בשעות העבודה הארוכות. הוא נהנה לבלות מול המחשב, במשחקים ובצפייה בתחרויות היאבקות ובמופעי סטנד-אפ. אבי אהב לצחוק וחיוך רחב היה נסוך על פניו בקביעות. מגיל צעיר שאף לשרת בצה"ל כלוחם. אמנם, על פי נתוניו יכול היה להתקבל לעתודה צבאית ברפואה, ואולם לא רצה לחתום על שירות ארוך. ב-27 בנובמבר 2013 התגייס לצה"ל. חבריו שהתגייסו מחזור לפניו, שכנעו אותו להתנדב ל"משמר הגבול", וסיפרו לו שהשירות שם מהנה וקל יותר יחסית לשירות קרבי בחי"ר (חיל רגלים). אבי אהב לצאת לבלות עם חבריו – בערבים הפנויים ובסופי השבוע, בייחוד בתקופת השירות הצבאי. הם בילו במועדונים, כדי להפיג מעט את המתח שליווה את השירות. בטירונות התמודד אבי עם מגוון קשיים עד שביקש לפרוש מ"משמר הגבול", ואולם בזכות תמיכת הסביבה והחברים סיים בהצלחה את הטירונות. הוא הוצב בגזרת איו"ש (אזור יהודה ושומרון) והוריו חששו מן הסיכונים הרבים. לבסוף הועבר לבסיס יד מרדכי בפיקוד דרום, ביחידה סמ"ג 5 (סיירת "משמר הגבול"). זמן קצר לפני מותו נותח אבי ניתוח לייזר בעיניים, כיוון שרצה להיפטר מן התלות במשקפיים לפני שיצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתה). הוא החלים מן הניתוח בביתו, וכעבור שבועיים חזר ליחידה והתלבט אם לצאת לקורס, הגם שרצה לתרום מעצמו ככל האפשר. יומיים לאחר שובו לבסיס פגע בראשו כדור שנורה מנשקו של חברו ליחידה, והוא נפצע אנושות. ניסיונות צוותי מגן דוד אדום וצוות רפואי בבסיס להציל את חייו, לא צלחו ומותו נקבע במקום. אבי הספיק לשרת בצה"ל שנה וחודשיים. סמל-שני אבי גרונוב נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ג בטבת תשע"ה (14.1.2015). בן תשע-עשרה שנים וחצי היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בשדרות. הותיר הורים ושתי אחיות. על מצבתו חקקה המשפחה: "נקטפת בטרם עם. נזכור את החיוך התמידי שלך. לעד תישאר בליבנו." בדרכו האחרונה ליוו אותו בני המשפחה, מאות מתושבי עירו, חבריו ליחידה, מפקד מג"ב ניצב עמוס יעקב, מפקד המחוז הדרומי במשטרה ניצב יורם הלוי וראש עיריית שדרות אלון דוידי. בסערת רוחה אמרה אימו רנה בהלוויה: "היו ימים טובים, היו ימים קשים, תמיד היית לידי, תמיד תמכת בי, עזרת לי." "זה מוות מיותר, בלי שום סיבה. זה לא היה צריך לקרות," ספד האב אריה. "אבי היה אהוב על כולם והצטיין בכל מעשיו. הוא היה בני הבכור, מושא גאוותי … ילד מקסים שכולם אהבו, גם במסגרת בית הספר, גם במסגרת הצבאית. אחד שלא עשה דבר רע לאף אחד, מקובל בחברה, חייל מצטיין, לא תשמע עליו שום דבר רע, הבכור, גאוות המשפחה. כולם דאגו לכל מחסורו ורצו שיתקדם בחיים." טלי אחותו ספדה לו בכאב: "נחבא אל הכלים, חיוכו הביישני היה מאיר, עיניו מקרינות טוב לב נדיר. ילד נבון, תמיד שם לעצמו מטרות, לא חשש ממכשולים וקשיים. חלם על לימודי רפואה. מכבד את כל הבריות, משכין שלום, רודף צדק. אהוב על כולם. אבי, הזמן חלף במהירות ואין אחד שלא בוכה עליך. אתה חסר לי. רק עוד פעם אחת לפחות תחזור אליי לראות אותי. אין אחד שליבו לא נשבר בגלל שהלכת למקום שאי אפשר לחזור ממנו. אוהבת אותך, תמיד תהיה בליבי." במלאות שנה למותו אמרה אימו: "אנחנו משפחת גרונוב רוצים להודות לכל הנמצאים כאן, תודה לכם שבאתם לכבד את זכרו של אבי ולחזק אותנו, אני מודה מעומק ליבי לכל מי שתמך בנו בשנה קשה זו, לבני המשפחה, לחברים למשפחת מג"ב שלא עזבו אותנו לרגע והרעיפו עלינו אהבת אין קץ, לא היינו יכולים לעבור שנה זו בלעדיכם, אהבתכם היא לנו מקור כוח ואנו זקוקים לה בהמשך הדרך." בהמשך דבריה נפרדה האם מבנה: "איך עברה לה שנה בלעדיך?! בלי החיוך שלך ליבי נשרף, כי מחכות לי שנים בלעדיך. איך אפשר להמשיך כשאינך נמצא? ברגע אחד לקחו את חייך ואת חיינו. ברגע אחד מילד שמח, טוב לב, מלא בתכניות, ילד אהוב עלינו ועל אחיותיך, כבר לא היית. דע לך שאנחנו כאן, שומרי זיכרונך לעד… בשבילך ולמענך אנחנו חייבים להיות חזקים, להמשיך את חיינו איפה ששלך עצרו. אנחנו בעזרת כוח החיים נמשיך וממך רק אבקש שתשמור עלינו מלמעלה. נזכור בכל יום אותך, ושהחיים שלך נגדעו בגלל פעולה סתמית ואכזרית, של אדם. בשביל כולנו תישאר תמיד צעיר לנצח. אבי המלאך היקר שלנו, ילד אהוב וחכם, זוכרים את זיו פניך היפות, מתגעגעים לדמותך וחיוכך המתוק שעל פניך. תישאר בליבנו תמיד." חבריו ספדו לו: "אבי חבר יקר, צנוע, עדין, איש משפחה, ההתמודדות עם האין היא קשה. ואם יש בזה נחמה, הרי אשריו שזכה למשפחה כה נפלאה. היית אדם מיוחד ואהוב על כולם בשל אישיותך הנפלאה, טוב לבך, אנושיותך, נועם הליכותיך, חוכמתך וצניעותך. אשרינו שזכינו ללמוד איתך וליהנות מחברתך. אנו כואבים את לכתך. השארת חלל גדול בליבנו. אנו מקווים שמצאת שקט במקום שבו אתה נמצא. שאתה מוגן, שמח ומרגיש את כל האהבה אשר נשלחת מאיתנו בכל יום מכאן. אוהבים תמיד, החברים." "אבי היקר, אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעת ליחידה," סיפרה רחל, חברתו ליחידה, "בשנייה הראשונה הבנתי שאתה ילד ביישן, לב זהב, חייכן, טוב לב, חם ואוהב ושרק תעשה לנו טוב. שירתנו יחד שנה, שנה של אין-ספור חוויות, רגעים יפים והמון זיכרונות שלעולם לא אשכח. למדתי ממך כל כך הרבה, הצניעות והענווה שלך, הנתינה הבלתי פוסקת שלך לכולם בלי לרצות לקבל בחזרה, הרצון שלך ללמוד ולהתפתח והשאיפות הגדולות שהיו לך. מי חשב שהכול יתנפץ ככה בשנייה? שתדע שאני מאושרת שזכיתי להכיר אדם כמוך. אני אוהבת אותך ותמיד אוהב ואני מקווה שטוב לך שם למעלה. כנראה שה׳ באמת לוקח את הטובים ביותר."
