גרבלי, צחי (צ’אקי)

בן שושי ורפי. נולד ביום ח' בניסן תשמ"ב (31.3.1982) בחולון, אח לניב ולדנית. צחי גדל והתחנך בחולון, החל ללמוד בבית-הספר היסודי על-שם זלמן שז"ר, המשיך בחטיבת-הביניים על-שם זלמן ארן במגמת ספורט וסיים את מסלול הלימודים בחטיבה העליונה בבית-הספר התיכון 'קריית שרת'. צחי היה עלם יפה תואר, גבוה וחסון וספורטאי מצטיין, בעיקר בכדורסל. כבר בגיל עשר שיחק בקבוצת הילדים של 'הפועל חולון' והמשיך ב'אליצור חולון'. גם בבית-הספר התיכון המשיך לשחק כדורסל. לצד חוסנו הגופני היתה בו נשמה פיוטית. הוא כתב שירים רבים והנציח במחברתו. צחי שלט בכל רזי המחשב והאינטרנט, אהב מוזיקה ומשחקים. בעקבות מותו של חבר לכיתה, אבי כהן ז"ל שנפטר מדום לב במהלך גיבוש לצנחנים, כתב צחי שיר בשם 'כך הם חולפים הימים היפים', ובבית האחרון של השיר נאמר: "זה נפסק כך פתאום/ אבל בכל הפסד ישנו ניצחון/ החברים הישנים כנראה שייעלמו/ ואז הם שם, מולנו יעמדו/ החברים החדשים שאותנו ילוו./ חבל שככה זה יהיה, אך דרכנו משונה,/ העולם טומן בחובו בעיה./ תפקידנו יהיה להתמודד עם המכה/ ורק כך תושלם המשימה". ובשיר אחר, 'אשליה לנצח', הוא שואל את שאלת השאלות: "מי אני? מה אני? מאיפה אני בכלל?" והוא משיב, כאילו חזה את מותו: "… אנחנו כמו צאן, כמו עדר ללא רועה/ המוות אורב לנו, הוא ייקח את מי שרק ירצה/ כמו בן-אלמוות שמגיח מבין הצלליות/ … העולם הזה הוא אשליה אחת גדולה/ אך אתם לא תבחינו בזה, אתם בסך הכל בני-תמותה…" צחי התגייס לצה"ל ביולי 2000. הוא רצה להיות חייל קרבי ולהצטרף לחטיבת 'גולני' אך בסופה של הטירונות הוצב בגדוד 'שקד' של חטיבת 'גבעתי'. הוא היה 'מורעל' על הצבא ומפקדיו תיארו אותו כחייל בעל מוטיבציה גבוהה מאוד, שהיה נדבך חשוב במחלקתו. המקצועיות שהפגין לוותה תדיר בהומור ובשמחת חיים, אשר הביאו לשיפור מצב הרוח והיו חלק בלתי נפרד מהווי היחידה. צחי אהב מאוד בעלי חיים, גדולים כקטנים, וחבריו לפלוגה העריכו כי בסופו של דבר יהיה יו"ר אגודת צער בעלי חיים. חודשים רבים היה ב"קו" עזה, נטל חלק בתקריות ובפעולות לחימה רבות ועמד בכולן בכבוד. את תקופת שירותו האחרונה עשה במוצב 'מרגנית' בגוש קטיף. ימים אחדים לפני סיום השירות ב'קו', בליל ו' באלול תשס"א (25.8.2001) חדרה חוליית מחבלים למוצב. צחי וחבריו ניהלו קרב ממושך, שבמהלכו נפל צחי ועימו רס"ן גיל עוז וסמ"ר קובי ניר. צחי הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. בן תשע-עשרה היה בנופלו. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. מפקד היחידה, סא"ל ארז, במכתב למשפחה כתב בין היתר כי צחי "היווה את עמוד התווך במחלקה והיה אחד הלוחמים הבולטים בה. ראשון התנדב לכל משימה וביצע אותה ברוח טובה כשחיוך רחב נסוך על פניו. היה חייל מקצועי ואחראי שביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר… היה לוחם וחייל למופת." אמו שושי כתבה שיר לזכרו בשם 'מתנה קיבלתי…': "מתנה קיבלתי/ אך אותה החזרתי/ מתנה צחה כשלג/ טהורה, תמימה ומתוקה/ מתנה קיבלתי ל-19 שנה/ אותה החזרתי בלית ברירה./.. אין מרגוע ואין מנוחה/ ואין מנוס מהכאב הנורא/ אשר מטפטף טיפין טיפין/ אל תוך הנשמה הכאובה/ מתנה קבלתי ל-19 שנה/ צחה כשלג, טהורה, תמימה ומתוקה/ אותה החזרתי בלית ברירה." חברו ניב מור כותב: "עמית אמרה לי שאתה כבר בטח מחכה שיהיה אפשר לדבר בפלאפון בגן עדן, ואם כבר פלאפון, אז גם אינטרנט שתוכל להוריד צילצולים מגניבים ולהציק לכולנו מלמעלה. אז צחיק מצחיקוליק, תנוח לך קצת עכשיו, תשלים שעות שינה, ואח"כ תקום, תשים עלינו עין אחראית מלמעלה, לתפקיד של מלאך אני בטוח שלא יהיה לך קשה להיכנס, כי מלאת אותו בהצלחה עוד כשהיית איתנו."