ג’רבי, עופר

בן צפורה ויצחק. אח צעיר לרעיה, אבי ושלומי, ואח בוגר לאייל. נולד ביום כ"ח באדר א' תשמ"ד (2.3.1984) בבסיס חיל האוויר "פלמחים", שם שירת אביו בשורה של תפקידים. בהמשך, בנתה המשפחה את ביתה במושב הדתי בן זכאי שבמועצה האזורית חבל יבנה, וכאן, בסביבה הפסטורלית, בין מרחבי השדות, הפרדסים והשמורה, גדל עופר, צמח והתבגר, חש את החיבור העמוק לאדמה, רכב על טרקטורונים ועל אופנועי שטח, וטיפח באדיקות את אידאל החופש. את לימודיו החל עופר בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי שבקבוצת יבנה, והמשיכם בעיר יבנה, בבית הספר היסודי "ביאליק" ובחטיבת הביניים על שם גינסבורג. "ילד נשמה" כינו אותו חבריו, ומספרים על הילד היפהפה, בעל החיוך המושלם ועיני התכלת הבורקות, שכבר בגיל שלוש-עשרה היה מבוקש בסוכנויות המדיה והצטלם לפרסומות, ושעתידו כדוגמן היה מובטח. בסיום כיתה ט' שינה עופר כיוון ופנה למכללה הטכנולוגית של חיל האוויר בחיפה ("בית הספר הטכני"), אך במהלך כיתה י"א שב הביתה, ונרשם ללימודים בבית הספר התיכון "אנקורי" שבראשון לציון. נדמה כי עופר ידע תמיד שזמנו קצוב וכי עליו להיות קשוב לצרכיו האמיתיים, שכן לקראת תום לימודיו החליט כי את הזמן שנותר לו עד הגיוס יבלה על חוף הים ובמקומות שהוא אוהב, עם האופנוע הצמוד שלו. עופר, בעל ידי הזהב והכישרון הטכני המולד, היה איש של עשייה ושל נתינה, הראשון להגיש עזרה, לסייע ולתמוך. הצילומים הרבים מתקופת התבגרותו הקסומה מעידים על שמחת החיים שניחן בה, על היותו פתוח להתנסויות חדשות, על כך שאהב לצלם ולתעד את חוויותיו, וכמובן – על היותו פוטוגני כל כך. עופר אהב ספורט – ובעיקר כדורגל, ושיחק במשך כמה שנים בקבוצת "מכבי יבנה" בתפקיד השוער. עוד אהב לשפץ ולהשמיש מכונות ישנות, לבלות עם המשפחה ועם החברים, אבל בעיקר – להיות בשטח, לטייל, ולנשום את יפי הבריאה. כבן לקצין (במילואים) בחיל האוויר, ינק עופר מילדות את ערכי אהבת הארץ וההגנה על המולדת. סמוך לגיוסו ביקשה סוכנות דוגמנות להחתים אותו על חוזה צילומים, אך מעייניו של עופר היו נתונים לצבא. עוד בטרם גויס טווה את מסלול שירותו הצבאי, והיה נחוש ללכת בעקבות אחיו הגדול והנערץ שלומי, ששירת כלוחם בפלחה"ן (פלוגת ההנדסה) "גבעתי", כדי להיות "הכי קרבי שאפשר". ב-13.3.2002 התגייס עופר לצה"ל, חדור מוטיבציה עזה להגיע לפלחה"ן, ונכון לכל מאמץ שיידרש כדי להשיג את המטרה. לא היה מאושר וגאה ממנו כשצלח את הגיבוש, ועוד יותר, כשסיים את מסלול הלוחם המפרך וקיבל את הסיכה ("חנצ'יקון") הנכספת שחלם עליה. בספר הפלוגה כתבו לו ההורים: "ילד של אימא בתוך הלב / ילד קטן עם קסדה הסתובב / על קרבי חלם עוד מתקופת הגן / כמובן, שאת חלומו הפך למציאות של ממש / והפך לחייל קרבי בנגמ"ש". כבר במהלך המסלול סומן עופר לפיקוד ובסיומו, יצא מיד לקורס מ"כים (מפקדי כיתות). "עילוי", כך תיאר אותו רב-סרן איציק כהן, מפקד הפלחה"ן, ושלח אותו גם לקורס סמלים בכירים. בחלוף הזמן הועלה עופר לדרגת סמל-ראשון וקיבל לפיקודו צוות שבראשו עמד קצין, ושאת מקומו אמור היה להחליף. נתי, מפקד הצוות וחברו של עופר, מספר עליו: "לעופר הייתה רוח לחימה ומוטיבציה גבוהה, רצון עז לתרום, היה איש מעשה בכל רמ"ח איבריו. נלחם על מה שהאמין ולא ויתר לרגע, היה נכון לשמוע ולקבל עצה גם מחבר וגם ממפקד. תמיד העלה חיוך באשר פנה, אצלו ואצל חבריו. ידע להעניק אוזן קשבת לפקודיו, לתמוך בהם, לשמש כמחנך." תקופת שירותו של עופר, על רקע אירועי "גאות ושפל" – ימי הטרור של אינתיפאדת אל-אקצה, התאפיינה בפעילות מבצעית אינטנסיבית ורבת סיכונים, ובכל אלה הפגין עופר כושר מנהיגות, ידע מקצועי, אומץ לב ואחוות לוחמים. בחופשותיו הקצרות בבית תמרן בין מיטל, חברתו, שאהב בכל מאודו, לבין המשפחה ולבין חבריו, והשתדל למצות כל רגע והזדמנות לבלות עם החבורה המגובשת מהצבא. מקום מיוחד היה שמור לרותם, חברו הטוב ממושב כפר הנגיד. ביום חמישי, 6.5.2004, הגיע עופר לבית הוריו לביקור אחרון בן שעתיים לצורך טיפול שיניים.בתום הטיפול בקש עופר מאביו שיסע אותו לטרמפיאדה בצומת כנות. אביו הפציר בו להישאר עוד יום,אך עופר התנגד וטען שהוא חייב להשתתף בתדריך, אם לא, לא יוכל להשתתף במבצע. האב יצחק מעיד כי ברגע שהוריד את עופר בתחנה ראה הילה סביבו, נוסע ומבטו לא מש ממנו, חייל עם מדי א' כולו זוהר כמלאך. זהו המבט האחרון וחזר מיד לבסיסו. בראשית השבוע הבא, בשיחת טלפון עם אמו, סיפר כי הוא נמצא בתרגיל בחוף הים של אשקלון. ביום שני, בשעת ערב מאוחרת, התקשרה אליו אחותו הבכורה רעיה, ומצאה אותו בנגמ"ש. "שמור על עצמך, עופר," ביקשה. באותו לילה, כמפקד הנגמ"ש, יצא עם חבריו הלוחמים למבצע "פרשי הפלדה", למשימת איתור ופיצוץ בתי מלאכה ומחרטות לייצור רקטות "קסאם" ומרגמות בשכונת זייתון ובשכונת סג'עיה שבדרום עזה. ממבצע זה, לא שב עופר. סמל-ראשון עופר ג'רבי נפל בקרב ברצועת עזה ביום כ' באייר תשס"ד (11.5.2004), והוא בן עשרים. לאחר לילה ארוך של לחימה נועזת, נערכו הכוחות ליציאה משכונת זייתון. בסביבות השעה 6:15, זמן קצר לאחר שהחל בתנועתו על ציר סלאח א-דין (ציר "טנצ'ר"), נורה מאחת הסמטאות לעבר הנגמ"ש שעליו פיקד עופר ושנשא חמישה מלוחמיו טיל כתף מסוג "אר-פי-ג'י". הנגמ"ש, שהיה עמוס בעצמו בחומרי חבלה, התפוצץ והפך לענן אש. לששת יושביו לא נותר כל סיכוי, וכולם נהרגו במקום. חלקי הנגמ"ש, יחד עם גופות החיילים, הועפו למרחק מאות מטרים. מיד לאחר הפיצוץ השתלטו כוחות צה"ל על אזור נרחב בשכונת זייתון, ופעלו במשך כל היום לאיתור חלקי גופות החללים. משחזרת ציפי, אמו של עופר, את רגעי האימה: 'קמתי בשש בבוקר ונכנסתי לחדר של עופר. אני לא יודעת למה עשיתי את זה, כי אני לא נוהגת להיכנס לשם בדרך כלל. פתחתי את הארונות והתחלתי לסדר לו את הבגדים. בינתיים, שמעתי ברדיו שיש בעזה קרבות. … לפתע נתקלתי באחת התמונות שלו. הוא הביט בי מתוך התמונה, ומיד הבנתי. ידעתי שקרה משהו לעופר שלי. … הרגשתי שאני חייבת לקרוא פרק תהילים, והדלקתי נרות. כמה דקות לאחר מכן שמעתי דפיקות בדלת. הסתכלתי דרך החלון וראיתי את המשלחת של הקצינים עם המדים הירוקים. הבנתי שזהו זה. שכל מה שחשבתי בבוקר התגשם. שעופר שלי נהרג." עם עופר נפלו סמל-ראשון יעקב (ז'לקו) מרוויצה, סמל אביעד דרעי, סמל יעקב (קובי) מזרחי, סמל איתן (מרדכי) ניומן, וסמל אדרון עמר. "עופר שלי נהרג עם הפקודים שלו שהוא כל-כך אהב. הוא נהרג כגיבור', אמרה אמו בכאב ושלומי, אחיו, סיפר לעיתונאים: "לפני כמה שבועות אמרתי לו שיפסיק עם הפעילות המבצעית ושילך לתפקידי הדרכה, שיאפשרו לו להשלים קצת בגרויות. אמרתי לו, 'נשארו לך שמונה חודשים וכבר טעמת מספיק', אבל הוא התעקש להמשיך לשרת בגדוד הסיור "שועלי שמשון". הוא פשוט היה 'מורעל' אמיתי." עופר הובא למנוחת עולמים ביום כ"ב באייר תשס"ד (13.5.2004) בחלקה הצבאית שבבית העלמין ביבנה. הותיר הורים, אחות ושלושה אחים. על מצבתו נחקקו המילים: "תודה לך עופר על מה שהיית," ספד לו מפקד היחידה, "ועל מי שאתה. רק הזמן ילמד אותנו איך להמשיך לחיות בלעדיך." הספידו שלומי, אחיו הגדול: "אני רואה סביב את כל הכומתות הסגולות, וקשה לי להאמין שאנו קוברים אותך. אל תדאג, אח יקר וקטן שלי, אנו לא שוכחים אותך, ואנו יודעים שתשמור על המשפחה מלמעלה. קיבלתי הוכחה שהחברים שלך ליחידה הם הכי טובים. הם רצו מבית לבית ומצריף לצריף על מנת לחפש אותך ולהחזיר אותך הביתה." במכתב התנחומים למשפחה כתב סגן-אלוף עופר וינטר, מפקד היחידה: "… עופר היה לוחם מקצועי ומפקד למופת; נמרץ ונחוש למלא את המשימות שהוטלו עליו, ועם זאת אדם שניחן בחוש הומור ובידי זהב. עופר אהב את חייליו ודאג להם, ועיניו האירו תמיד בשמחת חיים." כתבו חבריו של עופר, לוחמי "צוות דקלבאום": "ג'רבי. עופר, חבר יקר שלנו, אח שלנו! ראה איך ברגעיך האחרונים איחדת את כולנו, ראה איך כולם הגיעו. היינו משפחה של עשרים אחים ועכשיו אנחנו יתומים מאח. … עברנו יותר משנתיים ביחד, שנתיים קשות, מלאות חוויות, זיכרונות, קשיים, רגעים עצובים וגם הרבה רגעים שמחים. … כל כך שמחת שהתקבלת לפלחה"ן, היית כל כך גאה. הרעלת את כולנו והחדרת בנו מוטיבציה. עופר, אתה שאהבת את החיים כל כך, לא פחדת לעולם, עשית מה שרצית, ואף אחד לא יכול היה לעמוד בפניך. היית מקצועי, לוחם מצוין, בעל ידי זהב וחיוך רחב. היית כל כך אמיץ, השרית תחושת ביטחון. היית דמות בולטת מאוד בצוות, כבר למן ההתחלה לקחת אחריות. סחפת את כולנו אחריך. הדבר היחיד שרצית זה לפקד בלחימה. … אתה תמיד תישאר איתנו, בלב שלנו. … אוהבים אותך מאוד מאוד." כתבה למשפחה אדוה יעקב: "… דבר אחד בטוח, שלמעלה במרומים ישנו אדם מדהים שעלינו שומר, ובכל פעם ממשיך לחייך בתקווה שגם אנחנו נחייך. קחו את הכוח להמשיך הלאה עם זיכרון אוהב ומחבק. קחו את הכוח למען ילדיכם. קחו את הכוח, כי כולם פה איתכם, יד ביד נלך. ישנו מלאך כל כך יפה שלמענו נמשיך לחייך, ואת התקווה אף פעם לא נאבד." בטקס האזכרה ביום הזיכרון תשס"ז נשא האב, יצחק, דברים: "עופר שלנו, שלוש שנים בלעדיך והמשא קשה מנשוא. בימי ספירת העומר נפלת, ולנו נוספה ספירה נוספת וקשה. ספירה שתימשך כל חיינו ואף יותר מזה … לשליחות ולהקרבה נולדת. אתה רק בן עשרים וחודשיים, זה מה שהוקצב לך, וכעת אנו יודעים שידעת זאת. זמן קצר, ורצית להספיק הכול. … עולם של נתינה ועשייה היה עולמך. גם כשיצאנו למבצע גיזום במטע, תמיד אמרת 'בוא נמשיך עוד שורה לסיים מהר' … אתה ידעת שאין זמן, ואנו לא הבנו. ההתנדבות והעזרה היו נחלתך. באחד מימי שישי האחרונים בחייך, ואתה עוד במדים, נקראת להחליף דוד שמש שהתפוצץ בבית אחותך. מהר מאוד הבאת דוד חדש והחלפת. הדיירת במקום אמרה 'ראיתי מלאך שעובד ועושה עבודה מושלמת. זכיתי להיות במחיצתו שעה', היא אמרה. ואי אפשר לשכוח את העץ של עופר – עץ זית גדול שנטעת במו ידיך ממש סמוך ליום הנורא. מעשי ידיך רבים גם בבית חברתך מיטל … עופר שלנו, ידי זהב היו לך, לא נחת לרגע גם בשיפור ציודך לקרב. בשפה הצבאית, כל הזמן 'משפצר'. … ניתן לומר כי לדוד דימית. יפה עיניים הניחן באומץ רב. יצאת למשימה שאליה בחרת חמישה ממיטב חייליך. שישה גיבורי חיל יצאו לשליחות של הקרבה ולא שבו. … נמשיך לספר ולשמוע בשבחכם, כדברי הנביא ירמיהו 'כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד'." כתבה ורד פרג', חברת ילדות: "… קשה לאבד חבר שאיתך הרבה שנים גדל. / קשה לאבד חבר שאת הרוע רצה לחסל. / קשה לאבד חבר שיופיו המלאכי סנוור. / קשה לאבד חבר שאת שנותיו לא הספיק לממש. / קשה לאבד חבר ללא הסבר…" הספדו של האב במלאות שש שנים לנפילת בנו: "עופר, בני היקר. … המשפחה גדלה, נולדו אחיינים שלא הכירו אותך, הם ישמעו על הדוד הגיבור שהיה להם, בוודאי גם ילמדו עליך במורשת קרב … אחיינך שכל כך אהבת, רואי, השתתף לאחרונה במסגרת בית הספר בסדרת מורשת, שם המרצה סיפר רבות על הקרבות של 'גבעתי', וציין בהרחבה את גבורתו של מפקד צעיר ואמיץ בשם עופר ג'רבי. המרצה שאל אם מישהו הכיר את עופר; רואי, בעצב ובגאווה רבה, הרים יד ואמר 'אני מכיר, הוא הדוד שלי'. … שש שנים חלפו מאז נפלתם בקרב, אתה, עופר, וחייליך, חיילים שאהבת והם העריצו אותך מאוד כמפקד וכחבר. … יהי זכרכם ברוך." למחרת נפילתו של עופר, ביום 12.5.2004, אירע אסון הנגמ"ש השני ב"ציר פילדלפי" שבו נהרגו עוד חמישה לוחמים, ובמהלך החיפוש אחר שרידי גופותיהם, נהרגו עוד שני לוחמים. לזכר הנופלים, כתב חיים בן-אשר מבת ים את השיר "והרי החדשות": "שש בבוקר – הרגשת מחנק, / קריין החדשות קרא ונאנק, / ואלה שמות החיילים, / שישה במספר נופלים. / למחרת – שש בבוקר, / כמו בשידור חוזר, / ואלה שמות החיילים, / חמישה במספר לא חוזרים. // נגמ"ש ועוד נגמ"ש, / התפוצצות ועוד פיצוץ, / וכלום לא זע, / ודבר לא מש. / הכול עף למרחקים, / הם בשמים וכה רחוקים. / ברזל ואדם, / הם, כבר לא שם. // … / חיילים ברעדה, ביראה ובגאווה / מסתערים על השטח באהבה. / כורעי ברך ומחפשים, / שרידי הצוות והחברים. / … // הלב נפעם וצמרמורת בגוף, / הערך לחייל ולאדם. / בסיס לערך המוסף, / לצה"ל ולעם הנאסף. / מאפר ועפר, אך בכבוד וביקר." עופר, נכדו של ישראל בלומנטל, מוותיקי באר יעקב, הונצח ב"כיכר עופר" שהוקמה בה על שמו. לזכרם של ששת הרוגי הנגמ"ש הוקם במעלה אדומים בית הכנסת "עמודי השישה". יד זיכרון נוספת לחללים היא כיתת לימוד שנבנתה באתר מצפה באילת בצורת נגמ"ש, בשמירה ובהקפדה על השתלבות הנוף, הטבע והסביבה. ברשת החברתית "פייסבוק" שבאינטרנט הוקמה לזכרם הקבוצה "לזכר ששת המלאכים". באדר תשס"ו הצטרפה אמו של עופר למשלחת "עדים במדים" של צה"ל לסיור בפולין ובבולגריה בעקבות קורבנות השואה. בחזרתה, העלתה על הכתב את רשמיה והקדישה לבנה שיר שכתבה: "בני היקר, חייל גיבור שלי / לא אתה בחרת איך ליפול / דבקת בחיים, רצית ללחום / את חייליך בחרת בתום // יצאתם לקרב שמחים וגאים / אך בתום הקרב, פיצוץ / ואתם לא זכיתם לחזור / הכוח חזר, נשארתם מאחור // פלדה נמסה מגל החום / לשמים עליתם במרכבות אש / הותרתם אחריכם הורים כואבים, / אחים בוכים, חברים המומים // יצאתם למשימה אותה ביצעתם / אשר ממנה לא שבתם / שישה מלאכים נוספו בשמים / נראה ששם הייתם נחוצים / נשלב ידיים ונביט לשמים / ונזכור אתכם תמיד גיבורים."