גפן, חיים

בנם-יחידם של אברהם ורבקה. נולד ביום כ"ח בניסן תש"ב (15.4.1942) בבואיינוס איירס, בירת ארגנטינה. הוריו, ציונים וותיקים, עלו לארץ עם קום המדינה יחד עם בנם יחידם בעזבם מאחריהם את חיי הרווחה ביבשת אמריקה הלטינית. חיים למד וסיים את לימודיו בבית הספר היסודי בנהריה. לאחר מכן למד בבית הספר התיכון שם אך עבר לבית הספר האיזורי במצובה להשלים בו את לימודיו התיכוניים, כי הדרך המובילה להגשמה קיבוצית נראתה בעיניו: הרעיון והמעש היו שלובים בו לשלמות אחת. בשיחה עם אביו אמר פעם: "אני מעריץ אותך על שהבאת אותי לארץ ולא השארת אותי בגולה". חובב טבע נלהב היה וכוחו היה רב במקצועות הקשורים בידיעת הארץ. אהב לטייל, להכיר וללמוד את הארץ ואת מרחביה. בקיבוצו היה אהוב על הכל, עבד בחריצות בענף הבננות שם ושאף להתקדם ולהתפתח בידיעות על הענף כשם ששאף ללמוד ולהשכיל בכל דבר ודבר. כשהגיעה שעת גיוסו לצה"ל באוקטובר 1960 רצה להיות צנחן וכשלא ניתן לו מבוקשו בגלל כושר לקוי נאבק קשה בפני מוסדות הבטחון עד שניצח. כבן יחיד יכול היה לשמש בתפקידים בלתי קרביים אך הוא הכריח את הוריו לחתום על בקשתו להצטרף ליחידה קרבית בטענו בפניהם: "בדרך זו חינכתם אותי; אל תעמדו בדרכי". אחרי שעבר את תקופת הטירונות בנח"ל עבר קורס מ"כ וגם קורס קצינים ובהגיעו לדרגת סגן עבר קורס חבלה וגם במילואים, שירת כמפקד מחלקת החבלה בגדוד. אחד מחבריו סיפר שחיים אמר לו: "תראה שלמה, אני משוכנע שתפרוץ מלחמה. אנחנו נגמור אתם מהר ונחזור הביתה". ואכן המלחמה פרצה. בערב מלחמת ששת הימים נקרא לדגל ובקרב על אום כתף שבסיני, שהתחולל ביום השני לקרבות. הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), היה מפקד החבלה של גדודו; כאשר נפגע קשה מפגז שהתפוצץ במשאית בוערת גילה גבורה ונכונות הקרבה. חבריו לשירות ציינו אותו כעדין נפש ואהוד ונערץ היה על כל מי שהכיר אותו על השקט והשלווה שבו ועל המתינות והבטחון במעשיו. הניח אש וילד – ורעייתו בהריונה בשעת נפלו. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות אשר במצובה. בחוברת שהוציאה עיריית נהריה לזכר הבנים שנפלו במערכה הוקדשו לו כמה עמודים. גם בספר "בדרכם", בהוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים לזכר חללי האיחוד שנפלו במערכה, הובא זכרו בכמה עמודים.